זכרוב נ' משטרת ישראל - ימ"ר חוף

החלטה

1.בפני בקשה להחזרת תפוס, שהינו רכב מסוג טויוטה מ.ר. 3562870 (להלן: "הרכב") הרשום על שם המבקשת במשרד הרישוי, ואשר נתפס ע"י המשטרה מאחר שלטענתה הרכב שימש את בעלה של המבקשת לביצוע עבירה של סחר בסם.

המבקשת עותרת להשבת רכב לידיה שכן הרכב רשום על שמה והיא עושה בו שימוש לצרכיה וצרכי משפחתה, לרבות הסעת בנה הפעוט. לטעמה המשך החזקת התפוס על ידי המשיבה, משנסתימה החקירה בענין העבירות המיוחסות לבעלה (שכן הוגש תצהיר תובע בתיק המעצר שלו), ובהעדר כוונה של ממש להגיש את הרכב עצמו כראיה, הינה בלתי מידתית ויש להורות על החזרת התפוס בתנאים כפי שימצא לנכון בית המשפט לקבוע.

2. מנגד, לטענת המשיבה יש בידיה ראיות לכך שבעלה של המבקשת, שהיה מעורב ברכישת הרכב לפני קצת למעלה משנה, עושה שימוש תדיר ברכב והוא אף שימשו לביצוע עסקת הסחר בסמים, ולפיכך בכוונת המשיבה להגיש כתב אישום כנגדו, לבקש מבית המשפט שיכריז על הבעל כ"סוחר סמים" ובהתאם לבקש לחלט את הרכב. לטעמה של המשיבה עד להחלטת בית המשפט בבקשת החילוט, אין מקום להחזיר את הרכב לידי המבקשת.

2.סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) מסמיך שוטר לתפוס חפץ אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה עבירה או שהוא עשוי לשמש ראייה בהליך משפטי בשל עבירה או היה אמצעי לביצועה.

אציין כי אמנם בבקשה הועלתה טענה מפי המבקשת כי הרכב הוצא מחזקתה ללא כל צידוק חוקי, אולם ב"כ לא חזר על טיעון זה בדיון בפני ולפיכך אינני רואה את המבקשת כמי שכופרת בסמכות המשיבה לתפוס את הרכב בשל החשד כי בעלה של המבקשת עשה בו שימוש לצורך ביצוע עבירה.

4. סעיף 33 קובע שנתפס חפץ ע"פ סעיף 32 רשאית המשטרה בכפוף לאמור בסעיף 34 לשמרו עד אשר יוגש לביהמ"ש.

סעיף 34 לפקודה הנ"ל קובע שע"פ בקשת שוטר או אדם התובע זכות בחפץ, רשאי ביהמ"ש לצוות כי החפץ יימסר לתובע זכות בחפץ או אדם פלוני בתנאים שיקבעו בצו.

5.בבש"פ 498/01 עמאש עריפה נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 241 (2001) נקבעה ההלכה לפיה לצורך הפעלת סמכות לתפוס כלי רכב על המדינה להציג תשתית ראייתית מספקת על מנת לקבוע אם אמנם האמצעי של תפיסת הרכב, שהוא אמצעי הפוגע בזכות קניינית של בעל הרכב, הוא מידתי. שם גם נקבע כי ניתן לאיין את החשש מפני ביצוע עבירות נוספות באמצעות הרכב ולהבטיח את אפשרות תפיסתו לצורך חילוט במידה ויקבע כי יש לכך מקום, בקביעת תנאים מגבילים מתאימים בכל מקרה ומקרה.

על השיקולים העומדים בבסיס קביעת התנאים בשחרורו של חפץ תפוס מכוח הוראות סעיף 34 לחוק, עמדה כבוד השופטת א. פורקצ'יה בבש"פ 342/06 חב' לוגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (12.3.06):

"בשקלול האינטרסים תוערך מצד אחד מידת הצורך בהשארת התפוס בידי המשטרה בהתאם לעוצמת התכלית שהתפיסה נועדה להשיג בנסיבות המשתנות של ההליך הפלילי המתפתח. מצד שני ייבחנו היבטים שונים הנוגעים בטיבו של החפץ מבחינת בעל הקניין, כגון האם מדובר בחפץ שההחזקה בו מותרת על פי דין או אסורה... מה מידת נחיצותו של בעל הקניין בחפץ, ושיעור נזקו בשלילת החזקתו בטרם הסתיים ההליך הפלילי... מקום בו ניתן למצוא נוסחת איזון נאותה כאמור, ראוי להכילה, תוך שחרור התפוס אגב קביעת תנאים מידתיים הולמים להגשמת תכלית משולבת של הגנה על האינטרס הציבורי ושמירה על זכויות הפרט".

6. במסגרת עריכת איזון זה שבין זכותה הקניינית של המבקשת לשחרור החפץ לבין רצון להבטיח מימושה של תכלית תפיסתו של הרכב על ביהמ"ש להתחשב בתכלית הקונקרטית המונחת בבסיס תפיסתו של הרכב, כאשר במקרה זה נטען כי יש צורך בתפיסה לצורך מניעה, תפיסה לצורך הבטחת חילוט עתידי אפשרי, ותפיסה לצורך ראייה בהליך משפטי.

אציין כי טיעון המשיבה כי ברצונה להציג את הרכב גופו כראיה במשפט נשמע מעט מופרך, שכן ברור שאין כוונה להביא פיזית את הרכב לבית המשפט, אלא לכל היותר להציג עדויות ביחס לשימוש שנעשה ברכב ו/או תמונות של הרכב ו/או ראיות ביחס לממצאים שנמצאו בתוך הרכב (אם נמצאו כאלה), ובודאי שלצורך הצגת כל אלו, אין צורך בהחזקה ברכב גופו.

משכך, נותרנו עם התכליות של מניעה עבירות נוספות במצעות הרכב ותפיסה לצורך הבטחת חילוט עתידי אפשרי.

7. אציין כי טענת המבקשת שהיא בעלת הרכב איננה נקיה מספקות שכן הרישום במשרד הרישוי הינו דקלרטיבי ולא קונסיטוטיבי, ולפיכך אין בו בלבד משום הוכחת בעלות (ע"א 1680/03 לוי נ' ברקול, פ"ד נח(6) 941 (2004)). לאור העדות שגבתה המשיבה מעד רלבנטי, ואשר הוצג לעיוני במהלך הדיון מתוך תיק החקירה, ולאור הראיות בדבר שימוש תדיר של בעלה של המבקשת ברכב, קיים ספק באם אין לראות ברכב ככזה המצוי בבעלות משותפת של המבקשת ובעלה.

אלא שגם במצב דברים כזה, אינני רואה הכיצד יש בכך להצדיק את החזקת הרכב לתכליות שצוינו לעיל, כאשר ניתן להבטיח את קיומן בתנאים מגבילים (ראה בדומה: בש"פ 5760/12 מזרחי נ' מ"י (2.8.12)).

אמנם נכון, כי לאור העובדה שהבעל עשה בעבר שימוש ברכב לצורך ביצוע עבירה, כנטען על ידי המשיבה, הרי שקיימת מידה של מסוכנות בהחזרת הרכב למבקשת, שכן קיים סיכון שגם בעתיד (באם ישוחרר הבעל ממעצר) עלול הרכב לשמשו לביצוע עבירות. אולם, גם חשש זה ניתן לאיין בהטלת ערבויות משמעותיות, שיחולטו במידה ואכן יעשה שימוש נוסף ברכב לביצוע עבירות מהסוג המיוחס לבעל.

מנגד קיימים טעמים בעלי משקל משמעותי להשיב את הרכב לידי המבקשת בהתחשב בצרכיה וצרכי המשפחה, ובהתחשב בטענתה, שלא נסתרה בשלב זה בראיות משמעותיות, כי הרכב נרכש מכספיה שלה ולפיכך הינו בבעלותה בלבד.

8. לפיכך, סבורה אני שבנסיבות העניין ניתן להורות על החזרת הרכב בתנאים שיבטיחו האפשרות לחלטו בתום ההליכים. אשר על כן, אני מורה כי הרכב יוחזר למבקשת בכפוף למילוי התנאים כדלקמן:

א.הפקדת סכום של 20,000 ₪ (המהווים כ-30% משווי הרכב) או ערבות בנקאית בסכום זה שאינה מוגבלת בזמן להבטחת החזרת הרכב למשיבה היה וביהמ"ש יורה על כך.