ה"פ 3141-09-13 מאירוביץ נ' אוכפי סביון בע"מ ואח'

בפניי המרצת פתיחה בה עותרת המבקשת להצהיר, כי היא בעלת הזכויות בנכס נשוא התובענה, וכן בין היתר, כי על המשיבים להמציא לה אישור מס שבח מקרקעין לצורך רישום הזכויות, הכל כפי שיפורט להלן. בשל ההליכים המרובים, להלן השתלשלות העובדות.

העובדות הרלוונטיות

1.ביום 9.10.1994 נערך הסכם מכר בין המבקשת ובעלה המנוח (להלן: "הבעל" או "המנוח") מצד אחד, לבין המשיבה 1 - חברת "אוכפי סביון בע"מ" (להלן: "החברה"), מצד שני, לפיו רכשו המבקשת והמנוח את זכויות החברה בנכס מקרקעין הנמצא ברח' מדינת היהודים 4 בהרצליה, והידוע כחלקה 248/9 בגוש 6518 (להלן: "הסכם המכר" ו- "הנכס" בהתאמה).

המשיב 2, הוא בעל מניות בחברה ומנהלה. כיום החברה (ולמעשה, מאז שנת 1994) אינה פעילה עוד.

2.בהתאם להסכם המכר, התמורה המוצהרת בגין רכישת הנכס הייתה בסך 110,000$ (להלן: "התמורה החוזית"). אין חולק שהייתה תמורה נוספת ששילמו המבקשת ובעלה למשיבים בסך 92,500$, תמורה עליה לא הוצהר בהסכם והייתה, למעשה, בבחינת כפי שנהוג לכנות זאת "כסף שחור" (להלן: "התמורה הנוספת").

עוד אין חולק, כי בהתאם להסכם המכר (סעיף 12.3), מס השבח בגין מכירת הנכס חל על החברה המוכרת, שהתחייבה לשלמו. על אף זאת, העסקה לא דווחה במועד לשלטונות המס, ומס השבח שחל על העסקה לא שולם. משכך, החליטו המבקשת ובעלה המנוח לדווח בעצמם לשלטונות המס על מלוא התמורה ששולמה לחברה, דהיינו, בסך כולל של 202,500$, ושילמו כדין את מס הרכישה החל עליהם בגין העסקה, לרבות הקנס והריבית שהוטלו בשל אי-תשלום במועד. מס השבח כאמור לא שולם.

3.בשל טענת המבקשת כי ההסכם הופר על-ידי המשיבים, הגישו המבקשת ובעלה המנוח תביעה כספית נגד המשיבים לבית משפט השלום בתל-אביב (ת"א 94083/96) שהתבררה בפני כב' השופט יפרח. בתביעה, ביקשו המבקשת והמנוח, לחייב את המשיבים (וכן את עוה"ד שערך את ההסכם) בסעדים הבאים: תשלום מס השבח, בתוספת הפרשי הצמדה, ריבית וקנסות; פיצויים מוסכמים בסך 30,000 ש"ח; השבת תשלום שכר טרחת עו"ד, וכן תשלום קנסות ריבית והפרשי הצמדה ששילמו בגין האיחור בדיווח ובתשלום מס רכישה. כן ביקשו המבקשת והמנוח לקבל מהמשיב 2 את המע"מ הכלול בתמורה הנוספת, שכן המבקשת והמנוח לא היו זכאים לקזזו כמס תשומות, שכן המשיב 2 לא הנפיק חשבונית מס בגינה.

ביום 12.5.2002 ניתן פסק דינו של כב' השופט יפרח, בו צוין אמנם כי הוא ניתן על דרך הפשרה ולפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, אך מדובר בפסק דין מנומק, אם כי חלק מקביעותיו הן בגדר המלצה, להבדיל מקביעות החלטיות.

עוד יצוין, כי בעת ניהול ההוכחות בפני כב' השופט יפרח, טענו תחילה המשיבים כי התמורה הנוספת לא שולמה להם. ביחס לכך, ציין בית המשפט שהחברה נהגה בחוסר תום לב כשדרשה שישלמו לה פעם נוספת את הסכום הנ"ל, והשתכנע שהסכום אכן שולם על-ידי המבקשת ובעלה המנוח, שהחזיקו בקבלה חתומה על-ידי המשיב 2 בפתק שהיה בידם, שהסכום אכן שולם (הפתק הוגש וסומן בתובענה בפני כב' השופט יפרח כ-נ/3). בפסק דינו הכריע בית המשפט במחלוקת זו וקבע כי הסכום אכן שולם.

בשל חשיבות העניין, להלן פירוט הקטעים האופרטיביים הנוספים מפסק הדין:

• לגבי סוגיית התמורה החוזית הגיע בית המשפט למסקנה שאכן הייתה תמורה נוספת, וכאשר צוין סכום בחוזה המכר ולא צוין אם הוא כולל מע"מ, אם לאו, הרי שיש לראות בסכום זה ככולל מע"מ. דא עקא, החוזה נשוא המחלוקת בעליל אינו משקף את המציאות כהווייתה, שכן, לא נמצאת בו התייחסות לתמורה החוזית המלאה, כאשר דווקא אותו חלק מוצהר, (110,000$), הוא ללא מע"מ, ולכן נאמר בחוזה כי יש להוסיף עליו את המע"מ.