ה"פ 24293-11-12 עיריית אילת נ' מדינת ישראל

רקע

1.המשיבה, מדינת ישראל, משרד הביטחון, מחויבת בתשלומי הארנונה למבקשת, עיריית אילת, לאור הימצאותם של מספר בסיסי צה"ל בתחומה המוניציפלי. ביום 4.9.07 נחתם הסכם הנוגע לחיובי הארנונה לטובת המבקשת, לגבי השנים שקדמו לו, ונקבע שתוקפו יהיה עד לתום שנת 2012, (להלן: "הסכם הפשרה"). להסכם הפשרה קדמו התדיינות בהן תובענה שהוגשה לבית משפט זה בשנת 2004, ה"פ 4041/04, בגדרה ביקשה המבקשת לאפשר לה לבצע מדידות בנכסי המשיבה. הצדדים הגיעו ביולי 2005 להסכם בדבר ביצוע מדידות במחנות צה"ל באילת, (להלן: "הסכם המדידות"), הסכם שהביא למחיקת ה"פ 4041/04. במסגרת הסכם זה התאפשר למבקשת לבצע מדידות בשנת 2006 לפי מספר עקרונות מוסכמים. המשיבה הציגה רשימת מודדים מורשים מהם התאפשר למבקשת לבחור מודד, ונבחר מר אלברט שמשי. המודד ביצע מדידות בליווי צמוד של צוות מטעם מרכז הבינוי של צה"ל והביא בחשבון את הערותיו. תוצרי פעולת המודד לא הועברו למבקשת, בהתאם להסכם המדידות ולאור טענת המשיבה לסודיות, אלא הועברה טבלת שטחים רלבנטיים בכל אחד מבסיסי צה"ל בתחום המבקשת. בהתאם להסכם המדידות, הסכימו הצדדים כי התוצאות של המדידה יהיו מקובלות עליהם ללא ערעור. אחר קבלת טבלאות השטחים, המבקשת הוציאה למשיבה שומה לשנים 1996-2007. הצדדים ניהלו מו"מ אשר הוביל להסכם הפשרה, במסגרתו פורטו החיובים בטבלה בה מצויים שטחים בבסיסים השונים היקף וסיווג. הסכם הפשרה כלל התחייבות של המשיבה, להודיע על כל שינוי בהיקף השטחים שהוזכרו בהסכם, ובשימוש הנעשה, ככול שיחול שינוי.

2.כשנתיים לאחר חתימת הסכם הפשרה, החל משנת 2009, העלתה המשיבה דרישות לשינוי הסכם הפשרה, כאשר בשלב מסוים החליטה היא לקזז באופן חד צדדי סכומים שהיה עליה לשלם, למרות מחאות המבקשת ולפיהן הדבר מהווה הפרת הסכם הפשרה. הדבר הביא להגשת התובענה בה התבקש ביהמ"ש לאכוף את הסכם הפשרה ולקבוע את זכות המבקשת לביצוע מדידות.

תמצית טענות הצדדים

3.בטרם אתייחס בתמצית לטענות הצדדים, אציין כי המשיבה חזרה בה בסיכומיה מחלק מהותי מטענותיה כפי שבאו לביטוי בתשובה להמרצת הפתיחה. בין היתר, המשיבה חזרה בה מטענות הנוגעות לשינוי הסכם הפשרה לגבי משל"ט צביה. המשיבה התמקדה בטענות הנוגעות לצורך בשינוי ההסכם בכול הנוגע למימשה, (אזור מעגן סירות) במספנת חיל הים באילת, כאשר אף לגבי מקרקעין אלו, חזרה בה מטענותיה באשר להיקף השטח הבנוי, והתמקדה בטענה אחת ויחידה ולפיה עובדתית, שטח המימשה מצוי מחוץ לתחום השיפוט של המבקשת. בנוסף, בסיכומיה לא התייחסה המשיבה לסעד ההצהרתי המבוקש באשר לזכות המבקשת לבצע מדידות בבסיסי המשיבה.

תמצית טענות המבקשת:

4.טוענת המבקשת כי הסכם הפשרה הינו הסכם מחייב, הסכם שהינו פרי פשרה ומיצוע טענות המבקשת למול טענות המשיבה. לשיטת המבקשת, ויתרה על חיוב שטחים בהיקפים ניכרים שאושרו בידי המודד המוסכם שעל תוצרי עבודתו לא ניתן היה לערער. כך הסכימה לוויתורים בנוגע לסיווגים של שטחים כאלה או אחרים. המבקשת הדגישה כי המשיבה לא הגישה השגה לשומות שנשלחו לה, שומות שהפכו לחלוטות, כך שככול שהמשיבה תבטל את הסכם הפשרה, הסכום שעליה יהיה לשלם יהיה גדול עשרות מונים מהסכום בהתאם להסכם הפשרה. טוענת המבקשת כי פעולות קיזוז מתשלומי ארנונה שוטפים, מנוגדות לדין ומהוות הפרת הסכם הפשרה שלא בוטל. טוענת המבקשת כי אם המשיבה מעוניינת בתיקון הסכם הפשרה, הרי יש לעשות תיקון מלא ומקיף ולא רק בפריט, שהמשיבה טענה כי הינו שגוי. טוענת המבקשת כי המשיבה הפרה את ההסכם בכך שנוספו שטחים לבסיסי צה"ל אולם המשיבה לא עדכנה את המבקשת, ובכך נמנעה מתוספת תשלום שהיה עליה לשלם לפי הסכם הפשרה. מוסיפה וטוענת המשיבה כי זכאית היא לכניסת מודדים מטעמה, בעלי סיווג מתאים לביצוע מדידות בנכסי המשיבה לצורך החיוב בארנונה לשנים 2013 ואילך.

תמצית טענות המשיבה

5.המשיבה הבהירה כי אינה טוענת לבטלות ההסכם ומבחינתה ההסכם תקף, אלא שלשיטת המשיבה, הפרשנות שניתנה בידי המבקשת הינה פרשנות מוטעית. נטען כי הסכם הפשרה מתייחס לכל נכס של המשיבה באילת בנפרד ואין מדובר בהסכם כללי. טוענת המשיבה כי בדיעבד, התברר לה שבהסכם נכלל נכס שאינו כלול בתחום השיפוט של העיר אילת, נכס שהינו המימשה בבסיס חיל הים. טוענת המשיבה כי בהסכם ישנו מנגנון המאפשר בירור נושאים שכאלו, סע' 5. לפיכך המשיבה פנתה למבקשת לצורכי תיקון. לטענת המשיבה, חיוב של שטחים שאינם נכללים בתחום השיפוט הינו חיוב בלתי חוקי וברור כי הצדדים לא התכוונו לכך שהמבקשת תגבה מס שאינו מס אמת. לטענת המשיבה, לא ניתן להתנות על הוראות הדין ואם הצדדים הסכימו על גביית מס שאינו מתוך נכסים שבתחום המבקשת הרי אין צורך לבטל את ההסכם וברור כי אינה מחויבת לחלק זה שאינו חוקי. לטענת המשיבה ביצעה היא מדידה עדכנית בשנת 2011 וגילתה כי קיים הפרש משמעותי לעומת המדידה שבוצעה בשעתו בשנת 2006 ולכן סברה שהחיוב המקורי של המימשה, 9,588 מ"ר כשטח בנוי, אינו תקף שכן אינו מצוי בפועל, בתחומה של המבקשת, חרף קביעת הדבר בידי המודד עובר להסכם הפשרה. טוענת המשיבה כי אין לתת למבקשת יתרון שאינו הוגן רק בשל טעות שנפלה בעת כריתת הסכם הפשרה ויש לאפשר שינוי עובדתי של ההסכם. מוסיפה המשיבה כי פרשנות ההסכם לפי אומד דעתם של הצדדים צריכה להוביל למסקנה החד משמעית ולפיה אין מקום לחיוב ארנונה בשל המימשה. לפיכך התבקש ביהמ"ש לדחות את התובענה.