בעקבות שינויים פרסונאליים בהרכב בית המשפט הועבר הדיון בתובענה למותב זה (אך זה עתה, למעלה מ-30 יום לאחר שהוגשו התשובה לתגובה לבקשה לסילוק התביעה על הסף).
לאחר עיון בבקשה לסילוק התביעה על הסף, בתגובה ובתשובה לתגובה, הגעתי לכלל מסקנה לפיה דין הבקשה להתקבל. לעניין זה די בטענות הנוגעות לאי התאמת הסעדים שנתבעו להליך של המרצת פתיחה ולעובדה כי בין הצדדים התקיימו הליכים קודמים, המבוססים על טענות שחלק הארי שבהן זהה לאלו העולות כיום, ואלה התבררו במסגרת תובענות כספיות רגילות.
עילתה של התובענה בטענות של המבקש לפיהן הפרה המשיבה את ההסכם שנכרת ביניהם. לפיכך תובע הוא את ביטול ההסכם ואת השבת התמורה שהתקבלה בגינו. לשיטתו מסתכמת ההשבה בהחזרת המניות והזכויות במקרקעין שהוקנו לו. המבקש ציין בתגובתו כי אם בכלל יהיה צורך בתשלום כספי הרי שהוא יהיה זה שאמור לשלם למשיבות; ואם יתברר שההשבה אינה אפשרית – יגיש תביעה מתאימה לאחר מתן הסעד ההצהרתי בתובענה זו.
אין חולק כי בין הצדדים התנהלו הליכים קודמים, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. תחילה הגישה המשיבה תביעה בהמרצת פתיחה לאכיפת ההסכם שנכרת בין השניים. תביעה זו התקבלה. לאחר מכן הגיש המבקש תביעה כספית בסדר דין רגיל כנגד המשיבה בטענות אודות הפרת ההסכם, שלכל הפחות חלקן חופף לחלוטין את טענותיו כיום. המשיבה הגיבה בהגשת תביעה כספית בסדר דין רגיל כנגד המבקש בגין נזקים שגרמה לה התנהלותו, לשיטתה. הדיון בשתי תובענות אלה הופסק בהסכמה לנוכח הליכים שנפתחו כנגדם וכנגד אחרים בת.א. (מחוזי י-ם) 42237-06-10 הקסטודיה נ' סמווד ואח'. במסגרת ההסכמה הופסקו התובענות תוך שהצדדים שומרים על זכותם לחדשן מהמקום בו הופסקו, ומסכימים כי במקרה זה תחייב כל החלטת ביניים שניתנה במסגרת אותן תובענות (הבקשות להפסקת הדיון בתובענות צורפו כנספח 15 להמרצת הפתיחה).
כאמור, במסגרת התובענה הנוכחית עותר המבקש לביטול ההסכם ולהשבה. טענותיו נסמכות בחלקן הגדול על אותן טענות עצמן שהמבקש סבר בעבר, ובצדק, שהדרך הדיונית להעלותן היא במסגרת תובענה כספית רגילה. דומה כי ניתן להחיל בעניין זה, ולו בדרך ההתאמה וההיקש, את הקביעה לפיה צד שהגיש כנגד חברו תובענה בדרך דיונית מסויימת מעיד על עצמו כי דרך דיונית זו היא המתאימה לדיון בסכסוך ואינו יכול לטעון לאחר מכן להתאמתה של דרך אחרת (השוו ע"א 313/85 קור נ' דיין, פ"ד מא(4) 151, 157 (1987); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 774 (מהדורה 11, התשע"ג)). מכל מקום, אף אם לא כך הם פני הדברים, הרי שיש בעובדות רקע אלה כדי להעיד על טיבו האמיתי של הסכסוך בין הצדדים, שהוא סכסוך כספי לכל דבר ועניין, ועל כך שמתן סעד הצהרתי כמבוקש לא יהווה אלא את "יריית הפתיחה" להגשת התובענות הכספיות הנלוות לו.
במצב דברים זה נראה כי מתקיימים כל אותם רציונאלים בגדרם קבעה כבוד השופטת [כתארה אז] מ' נאור ברע"א 7886/11 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' ביריאן, מיום 27.3.12, כי אין לדון בתובענה במסגרת המרצת פתיחה: בידי התובע לעתור לסעד אופרטיבי מלא (כפי שאף עשה בתביעה שהגיש בעבר); התובע לא הצביע על אינטרס לגיטימי שיביא למסקנה לפיה מן הראוי לפצל את הדיון בתובענה ולדון עתה בסעד ההצהרתי לבדו; התובענה היא תובענה כספית, ואין כל מניעה מלהגישה ככזו, תוך עתירה לביטול ההסכם במסגרת אותה תובענה שתוגש; ויתכן גם שסעד ההשבה יתקל בקשיים אופרטיביים, מה גם שלמשיבה טענות כספיות משלה שעלולות להקשות על הדיון בו. כל אלה מצביעים על המסקנה כי האכסניה המתאימה להתדיינות אינה זו של עתירה למתן סעד הצהרתי במסגרת המרצת פתיחה.
באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.
האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.