ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא) מיום 24.7.07, אשר הורה על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בתנאים מגבילים.
1. לבית-המשפט המחוזי בחיפה הוגש ביום 5.6.07 כתב-אישום בו נטען, כי המשיב, ביחד עם אחד, בלאל ג'מאל (להלן: "בלאל"), קשרו קשר להביא למותו של יאסר מועטי (להלן: "יאסר"), בעליה של חנות בגדים בכפר ג'דידה מכר. על פי הנטען, במסגרת הקשר ולשם קידומו, הגיעו ביום 9.5.07 המשיב ובלאל לחנותו של יאסר ברכב אשר נגנב מבעליו שעות ספורות קודם לכן, בנסיבות שאינן ידועות לעוררת. המשיב נכנס לחנות כשהוא רעול פנים ובידו באקדח טעון בו הצטייד מבעוד מועד והחל יורה לעברו של יאסר. כתוצאה מן הירי נפגע יאסר בבטנו. בסמוך לאחר הירי, השתלטו יאסר ועבדאללה אבו חמאם, מנהל החנות (להלן: "עבדאללה") על המשיב ונאבקו בו על מנת לסכל את המשך הירי. בשלב זה, נכנס בלאל לחנות, דחף את עבדאללה והחל מתקוטט עמו. במקביל, נאבק המשיב ביאסר, ובסופו של דבר, הצליח להשתחרר מאחיזתו של האחרון ולהימלט מן המקום. אולם, בכך לא תמו אירועי אותו יום, שכן לאחר שהמשיב נמלט מן החנות, ובמהלך המאבק אשר התנהל כל אותה עת בין עבדאללה לבלאל, דקר עבדאללה את בלאל באמצעות סכין וגרם למותו. עם שוך האירועים, הובהל יאסר לבית החולים, שם התברר כי כתוצאה מן הירי נגרמו לו פצע ירי חודר בבטן וכן פגיעה במעי הדק. יאסר שהה באשפוז במשך עשרה ימים ונותח. בגין אירועים אלה, יוחסו למשיב עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, ניסיון לרצח, החזקת נשק שלא כדין ונשיאת והובלת נשק שלא כדין, לפי סעיפים 499(א)(1), 305(1), 144(א) ו-144(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
2. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו. בבקשה נטען, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים למשיב, כי קיימת עילת מעצר הנסמכת על מסוכנותו וכן כי נוכח התנגדותו של המשיב למעצרו קיים חשש לשיבוש הליכי משפט ולניסיון להשפיע על עדים מרכזיים בפרשה. בא-כוחו של המשיב חלק, מצידו, על קיומן של ראיות לכאורה, כשאת עיקר השגותיו בעניין זה כיוון נגד הסתמכותה של העוררת על הגרסאות שמסרו עבדאללה ויאסר. בנוסף טען, כי אין לזקוף לחובת שולחו את ניסיונו להימלט ממעצר ואת שתיקתו בחקירותיו - שאינה יכולה לשמש נגדו בהיעדרן של ראיות לכאורה.
3. בית-המשפט ציין, כי קיימת עילה למעצרו של המשיב על לתום ההליכים הן מפאת המסוכנות הנשקפת ממנו, הן מפאת החשש לשיבוש הליכי משפט. בית-המשפט הוסיף וקבע, כי קיימות ראיות לכאורה נגד המשיב, אולם עוצמתן של אלו נמוכה, מפאת קשיים וסתירות מהותיים שנתגלעו בהן. בין היתר, הצביע בית-המשפט על כך ששני עדי התביעה המרכזיים - יאסר ועבדאללה - טענו בתחילה כי מי שביצע את הירי היה בלאל ולא המשיב ועל כך שגרסתם זו השתנתה והשתלבה מאוחר יותר עם יתר הראיות ועם התזה המרכזית של כתב-האישום מבלי שניתן לשינוי זה הסבר מניח את הדעת. בהמשך, עמד בית-המשפט על כך שבחלק הארי של חקירותיהם טענו יאסר ועבדאללה כי לא היה ביכולתם לזהות את שותפו של בלאל הואיל ופניו של אותו אדם היו מכוסות. בסיכומו של דבר, נוכח מסקנתו בדבר עוצמתן הנמוכה של הראיות לכאורה, הורה בית-המשפט על הכנת תסקיר מעצר בעניינו של המשיב ועל בדיקתה של חלופת מעצר שהוצעה מטעמו. תסקיר המבחן בעניינו של המשיב הצביע על "סיכון גבוה" הנשקף ממנו. עקב עיצומים בשירות המבחן לא נבדקה חלופת המעצר הקונקרטית שהוצעה על ידי המשיב. חרף כך, לאחר שקיבל לידיו את התסקיר החלקי, הורה בית המשפט המחוזי על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר. זאת, בשל השקפתו בדבר עוצמתן הנמוכה של הראיות הלכאוריות נגדו. בית המשפט הורה על שחרורו של המשיב למעצר בית מלא בבית דודו בלוד, תחת פיקוחם של ערבים שיחתמו על התחייבות עצמית בגובה 20,000 ש"ח ובכפוף להתקנת איזוק אלקטרוני. עוד הורה בית-המשפט למשיב להפקיד ערבות בנקאית בסכום של 15,000 ש"ח ולחתום על התחייבות עצמית בגובה 50,000 ש"ח.
6. מכאן הערר שלפני, בגדרו טוענת העוררת כי קיימות ראיות לכאורה לחשד כי המשיב הוא זה שירה ביאסר. להשקפתה, לפגמים שנתגלעו בגרסאותיהם של יאסר ועבדאללה ניתנו הסברים מניחים את הדעת, לרבות לעניין כבישת שמו של המשיב. בנוסף נטען, כי לגרסאותיהם של יאסר ועבדאללה קיימים חיזוקים ראייתיים שונים, לרבות הימצאות מאפייני הפרופיל הגנטי של המשיב בכובע הגרב שנמצא בחנות באופן שאינו שולל אותו כתורם אפשרי; הימצאות סימני מאבק בלתי מוסברים על גופו של המשיב; והתנהלותו של המשיב בחקירה, לרבות העובדה שהוא שמר על זכות השתיקה והעלה טענת אליבי - שאף היא בעייתית על פניה - רק בשלב מאוחר של חקירתו ולאחר שהיתה לו שהות לתאם את גרסתו עם עדים אחרים בפרשה. לבסוף טוענת העוררת, כי מן המשיב נשקפת סכנה של ממש, וכי לאור ממצאיו השליליים של תסקיר המבחן בעניינו, לא ניתן לאיין מסוכנות זו באמצעות חלופת מעצר.
המשיב סבור, מצידו, כי יש להותיר את החלטתו של בית-משפט קמא לעניין עוצמתן של הראיות לכאורה על כנה.
7. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר הראיות, הגעתי למסקנה כי דין הערר להתקבל. כעולה מהודעת הערר ומטיעוני הצדדים לפני, אין מחלוקת בדבר התרחשותו של האירוע המתואר בכתב-האישום, הואיל וזה תועד במצלמת אבטחה שהוצבה בחנות. המחלוקת מתמקדת, אפוא, בשאלת זיהויו של המשיב כמי שנכח באירוע האמור וירה ביאסר. כפי שצוין לעיל, הראיות המרכזיות לעניין הזיהוי הן גרסאותיהם של יאסר ועבדאללה. בית-משפט קמא הצביע על בעייתיות העולה, להשקפתו, מהודעות אלה. בין היתר הוא ציין, כי השניים שינו את גרסתם לעניין אופן התרחשות האירוע וכבשו את גרסתם לעניין זיהויו של המשיב כמי שהשתתף בו וכי קיימות אי-התאמות בין גרסתם של עבדאללה ויאסר בנקודות מסוימות. השאלה בה עלינו להכריע היא, אפוא, איזו נפקות יש לסימני השאלה עליהם הצביע בית המשפט בשלב הדיוני בו אנו מצויים עתה.
9. ראשית ייאמר, כי בשלב בו עומדת על הפרק הכרעה בדבר מעצרו של פלוני עד לתום ההליכים, בית-המשפט אינו עוסק בבחינת מהימנותן או משקלן של הראיות שכן ככלל, המקום לשקילתם של אלה הוא בהליך העיקרי המתנהל בעניינו של הנאשם (בש"פ 7962/06 שטרית נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.10.06); בש"פ 6432/06 קגרמניין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.8.06); ב"ש 1110/83 סגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 6, 10). בצד האמור, ברי כי גם בית-המשפט הדן בבקשה למעצר עד לתום ההליכים אינו יכול להתעלם מפגמים הנטענים לפניו. עליו לבחון האם חומר החקירה שבידי התביעה הוא בעל פוטנציאל ראייתי להוכחת אשמתו של הנאשם והאם הפגמים הנטענים פוגעים בערכן הלכאורי של הראיות:
"המבחן הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי. אכן, לעתים קרובות חומר החקירה הקיים אינו כליל השלמות. גירסאות העדים, שעליהן סומך האישום, לעתים קרובות אינן תואמות זו לזו. אפשר אף שיש בו עדויות סותרות. לעתים העדויות ניתנות לפירושים שונים. לא פעם תתעוררנה שאלות שהעדויות אינן משיבות עליהן. אין בכל אלה בלבד כדי לשלול את ערכן כ"ראיות לכאורה להוכחת האשמה". אמת, בשל אותן סתירות ושאלות ייתכן כי קיים עתה ספק סביר באשמת הנאשם, אך קיומו של ספק סביר עכשווי באשמת הנאשם אינו שולל מהראיות את אופיין הלכאורי. השאלה הינה אם אותן סתירות ושאלות - לאחר שיעברו את כור ההיתוך של המשפט עצמו - יוכלו לשמש בסיס להרשעת הנאשם. אם יש בהן פוטנציאל ראייתי זה, כי אז הן מהוות "ראיות לכאורה להוכחת האשמה" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 151).
מן הכלל אל הפרט. ההליך הנוכחי אינו מיועד לקבוע מסמרות בשאלת מהימנות גרסאותיהם של יאסר ועבדאללה, אך לא נוכל שלא להתייחס לנפקות הפגמים והסתירות שנפלו בהם ועליהם הצביע בית-משפט קמא. להשקפתי, נוכח אופיו ומתכונת התרחשותו של האירוע, שינוי הגרסאות אינו פוגם במשקלן של הראיות הלכאוריות העומדות לחובת המשיב. האירוע נושא כתב האישום היה אירוע אלים וקשה ובמהלכו, נקלעו עבדאללה ויאסר - אשר, כזכור, נורה עוד בשלב הראשון של האירוע - למאבק פיסי קשה, עם שני שודדים אשר פרצו לחנותם במפתיע. בנסיבות אלה, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, איני סבור כי העובדה שתיאור האירוע כפי שנרשם מפיהם היה בלתי מדויק מקעקעת את משקל גרסאותיהם במידה עליה הצביע בית-משפט קמא. שאלת משקלן של עדויות אלה עתידה להיבחן בידי בית-המשפט שידון בעניינו של המשיב.
10. זוהי גם השקפתי באשר לכבישת עדותם של יאסר ועבדאללה בשאלת זיהוי המשיב. אין מחלוקת על כך שהן יאסר הן עבדאללה - אשר מסרו, עוד בשלבים הראשונים של חקירתם, תיאור מפורט של אירועי השוד - טענו בתחילה, כי לא זיהו את השודדים שנכנסו לחנות, וכי שמו של המשיב כמי שנכח באירוע עלה רק בשלבים המאוחרים של גרסתם. להשקפתי, אין לשלול את טענת העוררת - הנסמכת על דברים שאמר עבדאללה לאחר שמסר את גרסתו לעניין זיהויו של העורר ועל אופיו של האירוע המדובר - כי פחדם של יאסר ועבדאללה מפני העורר או שלוחיו הוא שגרם, מלכתחילה, לכבישת העדות. מכל מקום, מצפייה בסרט המתעד את האירוע עולה בבירור, כי במהלך המאבק בין השודד הראשון שנכנס לחנות לבין יאסר ועבדאללה, כובע הגרב שכיסה את פניו של השודד נשמט וליאסר ועבדאללה ניתנה שהות לראותו ולזהותו על יסוד היכרותם המוקדמת עימו. שאלת משקלן של העדויות בהינתן הכבישה ונוכח יתר הראיות תיבחן המהלך המשפט, ובשלב הדיוני בו אנו מצויים עתה, כבישת העדות, כשלעצמה, אינה שוללת את כוחן הראייתי של ההודעות (והשוו: בש"פ 3855/00 אברג'ל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.6.00); בש"פ 3844/05 אשורוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.4.05)).
11. עוד יש ליתן את הדעת לכך שגרסאותיהם של יאסר ועבדאללה לעניין זיהוי של המשיב מבוססות על היכרותם המוקדמת עימו ולכך ששתי גרסאות אלה מחזקות זו את זו, וכן לנתונים נוספים המחזקים את הראיות הלכאוריות עליהן עמדתי לעיל, וכוונתי בדברים אלה בעיקר לעובדה שהמשיב בחר לשמור, במהלך רוב חקירותיו, על זכות השתיקה, להוציא גרסת אליבי - בה נמצאו סתירות ותמיהות - אותה מסר רק בחקירתו הרביעית, ורק לאחר שנפגש עם העדים המעורבים בגרסת האליבי במהלך מסדר זיהוי ושוחח עימם (השוו לעניין זה: בש"פ 1618/07 זגורי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.3.07); ע"פ 8638/98 קורמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 200, 206; בש"פ 686/04 חטאר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.2.04); בש"פ 6241/04 סבן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.04); בש"פ 4692/06 אלמוגרבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.6.06)). בצד האמור אוסיף, כי להשקפתי, יתר החיזוקים הראייתים עליהם הצביעה המשיבה - הינם בעלי משקל מוגבל. תוצאות הבדיקה הגנטית אינן מוכיחות לכאורה, את נוכחותו של המשיב בחנות בזמן האירוע. זוהי גם השקפתי ביחס לסימני המאבק שעל גופו של המשיב, אותם ניתן לייחס באותה מידה בין למאבק שאירע בחנות ובין לנסיבות מעצרו של המשיב, אשר אין מחלוקת כי לוו באלימות.
12. התשתית הראייתית מצביעה על כך שהמשיב היה מעורב, לכאורה, בירי שבוצע מתוך כוונה לרצוח אדם לאחר תכנון מוקדם, תוך הצטיידות בנשק ובאמצעי הסוואה, וכי את מעשיו ביצע במקום הומה אדם. מעשים אלה, מקימים חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו-1996. מסוכנות זו הולכת ומתעצמת נוכח עברו הפלילי של המשיב, הכולל הרשעה בעבירות חבלה, חבלה חמורה ופציעה אותן ביצע המשיב בהיותו מזויין. יצוין, כי בגין הרשעתו בעבירות אלה ריצה המשיב מאסר ממושך. כל אלה, מצביעים על כך שהמסוכנות הנשקפת מן המשיב גבוהה ביותר, וזו גם התמונה העולה מתסקיר שירות המבחן, בו צוין לאמור "אנו מתרשמים מאדם אשר נוטה לבחון את גבולות המותר והאסור על יד לקיחת סיכונים. התייחסותו לקורה לו שטחית, ללא יכולת מצידו לבחון, באופן מעמיק, את מעשיו... התייחסותו זו וגישתו המתכחשת וההשלכתית יש בהם כדי להצביע להערכתנו, על קיומו של סיכון גבוה בהתנהגותו ובמצבו זה לא ברור לנו באם שחרורו לחלופת מעצר יכולה להתאים ולהפחית מאפשרויות פריצת גבולות שוב". כידוע, נדרשים נימוקים כבדי משקל בכדי לסטות מהמלצה שלילית של שירות המבחן (בש"פ 3386/07 מדינת ישראל נ' אשד (לא פורסם, 18.4.07); בש"פ 9354/02 מדינת ישראל נ' גידניאן (לא פורסם, 5.11.02); בש"פ 5859/04 מדינת ישראל נ' אבו סבייח (לא פורסם, 22.6.04)) ואלו אינם מצויים, להשקפתי, במקרה שלפנינו.
על יסוד כל האמור, אני מקבל את הערר ומורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו.
ניתנה היום, י"ז באב התשס"ז (1.8.2007).
ש ו פ ט
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. / עכב
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il