אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> התנגדות לצוואה ופרשנותה

התנגדות לצוואה ופרשנותה

תאריך פרסום : 11/01/2016 | גרסת הדפסה
תמ"ש
בית משפט לעניני משפחה ירושלים
14843-12-13
03/11/2015
בפני השופט:
נמרוד פלקס

- נגד -
התובע:
היועץ המשפטי לממשלה
הנתבעים:
1. ד.כ.
2. א.כ.
3. של.כ.
4. מש.כ.

פסק דין
 

 

  1. בקשה לקיום והתנגדות לקיום צוואתה בכתב ובעדים של המנוחה ר.כ. ז"ל (להלן – "המנוחה") מיום שישי, כ"ג תשרי תשע"א, 1.10.2010 (להלן – "הצוואה"), אשר הלכה לבית עולמה ביום 4.5.13, בהיותה אלמנה, ללא ילדים.

 

  1. בעת הזו מבקש קיום הצוואה הוא היועץ המשפטי לממשלה, ואילו המתנגדים לקיומה הם ארבעת אחי המנוחה. שלוש אחיות המנוחה לא התנגדו לקיום הצוואה, ואף לא הביעו כל עמדה אחרת בהליך דנן ולמעשה לא נטלו בו כל חלק, ואף לא זומנו לעדות על ידי מי מהצדדים. פרט לאחים והאחיות הללו, לא נותרו בין החיים אחים נוספים בעת הגשת הבקשה לקיום הצוואה.

 

  1. הליך הגשת הבקשה לקיום הצוואה לא היה שגרתי, כפי שיתואר להלן. לכתחילה פנה מר אל.כ. (להלן – "אל.כ."), הוא גיסה של המנוחה, בעלה של אחות המנוחה ני.כ., אל הרשם לענייני ירושה, בבקשה לקיים את הצוואה, וזאת באמצעות בא כוחו, עוה"ד י.מ.א. (להלן – "עוה"ד י.מ.א."). נוכח אי הסכמה בין ב"כ היועמ"ש לבין עוה"ד י.מ.א., באשר לקיום הצוואה באופן בו ביקש עוה"ד י.מ.א. לקיימה, הורתה הרשמת לענייני ירושה על העברת הדיון בבקשה לקיום הצוואה אל בית משפט זה. לוז המחלוקת בין עוה"ד י.מ.א. לבין ב"כ היועמ"ש הייתה באשר לפרשנות הצוואה. בעוד שעמדת היועמ"ש הייתה, כי על פי הוראות הצוואה כלל עיזבון המנוחה נועד לשם הקדשות ותרומות, ולפיכך לשם קיומה יש למנות מנהל עיזבון, אשר יפעל לשם הקמת הקדש (ראו: מכתב ב"כ היועמ"ש מיום 23.7.13), הרי שעמדת עוה"ד י.מ.א. הייתה, כי אל.כ. הוא היורש הבלעדי של עיזבון המנוחה, כאשר המנוחה שמה מבטחה באל.כ., שזה ישתמש בעיזבון לשם עילוי נשמתה ונשמת בעלה המנוח (ראו: מכתב עוה"ד י.מ.א. מיום 30.7.13). לשם השלמת הדברים יאמר, כי אל.כ. לא הגיש בקשה למינוי מנהל עיזבון.

 

  1. לאחר דיון שהתקיים במעמד אל.כ., עוה"ד י.מ.א., ב"כ היועמ"ש ואחד מהמתנגדים לצוואה, ביום 7.7.14, הוגשה התנגדות לקיום הצוואה על ידי ארבעת אחי המנוחה, ד.כ., א.כ., של.כ. ומש.כ. (ארבעתם להלן – "המתנגדים"). נוכח אותה התנגדות לקיום הצוואה התקיים דיון נוסף, בו הודיע אל.כ., כי אינו מבקש לקיים את הצוואה כלל ועיקר, ואף אינו מבקש כל טובת הנאה מכוחה. אזי הודיע ב"כ היועמ"ש, כי נוכח פרשנותו את הצוואה לפיה, זו נועדה לשם הקדשת עיזבון המנוחה למטרות ציבוריות (תרומות וכו') הוא מבקש לקיים את הצוואה, תחת אל.כ. אזי הוגש כתב התנגדות מתוקן על ידי המתנגדים, אשר המשיב לו הוא היועמ"ש. אל.כ. לא היה עוד בעל דין בתובענה, אך כפי שיפורט להלן הוא העיד במסגרת דיון ההוכחות.

 

  1. לשם הקיצור אביא כלשונן אך חלק מהוראות הצוואה, אשר יש בהן כדי לסייע לדיון דנן. ככל שימצא הקורא טעם בכך הוא מופנה לצוואה בשלמותה, הנמצאת בתיק בית המשפט. יוער, כי החלקים הרלבנטיים של הצוואה הובאו כלשונם, לרבות שגיאות הכתיב וההגהה.

 

"...

  1. אני מצהירה כי זו צוואתי האחרונה ...
  2. אני מצווה ומורישה את כל עזבוני בן בארץ ובן בחו"ל בעת פטירתי לאחר התשלומים האמורים בסעיף 3 (הוצאות קבורה, הלוויה, צו קיום צוואה, ניהול עיזבון וכיוב' – נ.פ.) כדלקמן:

א. כל זכויותי בדירה ... יועברו במלואם לידי מר אל.כ. ...

ב. את כל יתר רכושי ... הנני מצווה במלואם ליורש אותי היחיד מר אל.כ. ...

ג. אני מצווה כי באם היורש אותי היחיד, מר אל.כ., ימות חס וחלילה, יחד איתי או לפני יעברו כל זכויותי בדירה לידי אחותי הגב' ני.כ. ...

ד. אני מצווה כי באם היורש אותי היחיד, מר אל.כ., ימות חס וחלילה, יחד איתי או לפני יעבור כל יתר רכושי לידי אחותי הגב' ני.כ. ...

  1. אני מצווה כי כל עזבוני הנזכר בסעיף 4 לעיל ישמש להקדשות, תרומות וצדקות למיניהן לצרכי מצווה לעילוי נשמתי ונשמת בעלי ז"ל ונותנת בזאת את הרשות המלאה למר אל.כ. לעשות שימוש בעזבוני זה בהתאם לשיקול דעתו הבלעדי והחופשי.
  2. הנני ממנה בזאת את עוה"ד י.מ.א. ... כמנהל העיזבון.
  3. הנני מביעה את רצוני כי שטר צוואה זה יחול באופן המלא, אם ע"פ דיני תורת ישראל או ע"פ חוקי מדינת ישראל. ואם איזה חלק או סעיף משטר צוואה זה ילקה בחסר או יימצא פסול, לא ישפיע הדבר על שאר החלקים של הצוואה והם יישארו שרירים וקיימים.
  4. ...
  5. כל אדם אחר שלא כפי שפורט בסעיף 4 לעיל הטוען לזכותו בעזבוני יקבל סך של 10 (עשר) ₪ בלבד.

..."

 

  1. המנוחה חתמה על הצוואה ומתחת לחתימתה נרשמה הצהרת שני העדים לצוואה, הם: עוה"ד י.מ.א. ואמו הגב' ש.א. (להלן – "ש.א."), כהאי לישנא:

 

"אנו הח"מ: עוה"ד י.מ.א. ... מרח' האלמוג 76 מעלה אדומים, גב' ש.א. ... מרח' ביתר 9/1, ירושלים, אזרחי ישראל ובני למעלה מ – 18 שנה מצהירים בזה כי ביום 1.10.2010 חתמה גב' המנוחה ... בנוכחותנו על שטר הצוואה הנ"ל מרצונה הטוב והחופשי וללא לחץ או השפעה כל שהיא ולאחר שהצהירה כי זו צוואתה האחרונה, וכי גם אנו כל אחד בנוכחות השני ובנוכחות המצווה הנ"ל חתמנו כעדים."

 

העדים האמורים חתמו בתחתית אותה הצהרה.

 

  1. בכתב ההתנגדות המתוקן לקיום הצוואה העלו המתנגדים מספר טענות המצדיקות לטעמם את אי קיום הצוואה, כדלקמן: נפל בצוואה פגם צורני, שכן המנוחה לא כתבה בצוואתה, שהיא מצהירה כי זו צוואתה, וכן לא ברור כלל שש.א. ווידאה שתוכן הצוואה הוא אכן רצונה החופשי של המנוחה (סעיפים 36-37 לכתב ההתנגדות המתוקן). הצוואה אינה משקפת את רצון המנוחה. לא נרשם בגוף הצוואה האם המנוחה קראה את הצוואה, או שזו הוקראה לה, וככל שהוקראה לה באיזו שפה הוקראה, שכן המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב בעברית, ומכל מקום לשון הצוואה אינה בלשון ובסגנון השגורים בפי המנוחה. עוה"ד י.מ.א. אף לא הסביר למנוחה את משמעות עשיית צוואה המנשלת את אחיה, והשלכת המעשה על מערכת היחסים במשפחה (סעיפים 38-40 לכתב ההתנגדות המתוקן). הצוואה נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת, הנהנה ערך אותה ו/או נטל חלק בעריכתה ו/או נכח בעת חתימתה (סעיפים 41-45 לכתב ההתנגדות המתוקן). עורך הצוואה ואחד העדים לה, עשה יד אחת עם היורש, אל.כ., כדי להשתלט על העיזבון (סעיף 46 לכתב ההתנגדות המתוקן). הצוואה נעשתה בניגוד לחזקות, אותן מפרטים המתנגדים, בדבר אי נישול יורש על פי דין, תכלית הצוואה היא שילובה בדין הכללי, תכלית הצוואה היא להביא לחלוקה צודקת של רכוש המצווה, חזקה לחלוקה שוויונית בין יורשים בדרגה שווה, חזקה כי תכלית הצוואה להעדיף בני משפחה על פני זרים והעדפת בני משפחה קרובים על רחוקים ולמנוע קרע במשפחה (סעיף 47 לכתב ההתנגדות המתוקן). הצוואה סתומה (סעיפים 48-51 לכתב ההתנגדות המתוקן). ניגוד עניינים של המעורבים בעריכת הצוואה (סעיפים 52-53 לכתב ההתנגדות המתוקן).

 

  1. כפי שיובהר להלן דין ההתנגדות לקיום הצוואה להידחות, וזאת תוך פירוש הצוואה, כי המנוחה ביקשה לצוות את כלל עיזבונה להקדשות, תרומות וצדקות למיניהן לצרכי מצווה לעילוי נשמתה ונשמת בעלה המנוח. אבחן איפוא את טענות המתנגדים אחת לאחת.

 

  1. אפתח בטענה בעניין פגם, או פגמים צורניים שנפלו בצוואה. יש לדחות את הטענה לפיה, המנוחה לא כתבה בצוואתה שהיא מצהירה שזו צוואתה, שהרי בסעיף 1 לצוואה נכתב בבירור, כי המנוחה מצהירה שזו צוואתה. אף הטענה לפיה ש.א. לא וידאה שתוכן הצוואה הינו אכן רצונה החופשי של המנוחה אינה עולה בקנה אחד עם עדות ש.א., אשר העידה את ההיפך הגמור. ש.א. העידה, כי המנוחה אמרה בנוכחותה שזו צוואתה וחתמה עליה. כן העידה ש.א. שהיא התרשמה שהמנוחה מבינה את מעשיה. ראו: עמ' 21 לפרוטוקול הדיון מיום 3.6.15. פרט לעדותם של ש.א. ועוה"ד י.מ.א., השוללות את הטענה האמורה, לא הובאו כל ראיות מהן ניתן ללמוד אחרת. אמנם ש.א. העידה, כי אינה מודעת לתוכן הצוואה, ואף לא ביררה את תוכנה עם המנוחה. יחד עם זאת העידה ש.א., כי בנה, עוה"ד י.מ.א., ישב בנוכחותה, עם המנוחה, שניהם קראו את הצוואה יחדיו, ולאחר מכן אמרה לה המנוחה כי זו צוואתה וחתמה עליה בנוכחות ש.א. ועוה"ד י.מ.א. ראו: עמ' 20 – 21 לפרוטוקול הדיון מיום 3.6.15. די בכך כדי לקיים את הדרישות הצורניות של הצוואה. הדין הוא, כי תפקידו היחיד של עד לצוואה הוא לאשר שהמצווה חתם על הצוואה בפניו. אין זה מתפקידו לאמת נתונים נוספים. הצהרת העדים נועדה בכדי להעמיד את המצווה ואת העדים על רצינות המסמך והמעמד, ולהפנות את תשומת לב העדים שעליהם לוודא כי המצווה מבין את הצוואה עליה חתם והוא מעוניין בה. ודוק, אין דרישה כי העד עצמו יבין את הצוואה, או ידע את תוכנה, ודי בכך שהעד התרשם שהמצווה הבין ומעוניין בצוואה עליה חתם. השוו: שוחט, פינברג, פלומין, דיני ירושה ועיזבון, מהדורה שביעית מורחבת ומעודכנת (2014), הוצאת סדן, בעמ' 93 (להלן – "פלומין").

 

  1. באשר לטענת המתנגדים לפיה, לא נרשם בגוף הצוואה כי זו הוקראה למנוחה בשפה המובנת לה יאמר, כי חסר זה אינו מלמד עם פגם צורני בצוואה. שהרי, להבדיל מצוואה בפני רשות, אין בצוואה בעדים דרישה צורנית לפיה, יש לציין בצוואה כי זו הוקראה למצווה בשפה המובנית לה. הדרישות הצורניות באשר לצוואה בעדים מפורטות בסעיף 20 לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965 (להלן – "חוק הירושה"), ואין להוסיף להן אף את הדרישה הצורנית האמורה בסעיף 22(ג) לחוק הירושה, החלה אך באשר לצוואה בפני רשות. יחד עם זאת ככל שמוצא בית המשפט, כי המנוחה לא ידעה לקרוא את לשון הצוואה, וזו לא הוסברה לה בשפה המובנת לה, הרי שהדבר עולה כדי פגם מהותי בצוואה, להבדיל מפגם צורני גרידא. השוו: ע"א 2119/94 לנדאו נ' וין, פ"ד מט(2) 77, 85 (1995); בע"מ 3779/10 פלונית ז"ל נ' פלוני (2010).

 

  1. מהמקובץ עולה, כי לא נפל בצוואה פגם צורני, ולפיכך הצוואה מוחזקת כתקינה ומשקפת את רצון המנוחה. בנסיבות אלו מוטל על המתנגדים הנטל לשכנע שאינה משקפת את רצון המנוחה. ראו: ש' שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965, הוצאת נבו (1992), כרך א', בעמ' 232 (להלן – "שילה"). כפי שיובהר להלן, המתנגדים לא עמדו בנטל המוטל עליהם.

 

  1. באשר לטענה לפיה, המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב בעברית הרי, שלטעמי טענה זו לא הוכחה כלל ועיקר. ממילא אין בטענה זו כדי להביא לפסלות הצוואה, מקום בו על פי הראיות שהובאו בפני בית המשפט הצוואה הוקראה למנוחה בעברית, שפה המובנת לה, והיא אף הבינה והסכימה לכתוב בה. הדברים עולים הן מעדות עוה"ד י.מ.א., אשר ערך את הצוואה והיה עד לה, והן מעדות ש.א., אשר הייתה כאמור עדה לצוואה. כן עולים הדברים מעדות אל.כ., אשר הכיר את המנוחה שנים רבות, בהיותו גיסה. ראו: עמ' 17, 21, 27 לפרוטוקול הדיון מיום 3.6.15. למעשה אף חלק מהמתנגדים העידו, כי המנוחה דווקא דברה את השפה העברית, כך שאין כל קושי לקבוע שאכן הבינה את הסבריו של עוה"ד י.מ.א. ואת לשון הצוואה שהוקראה לה. ראו: עדות מר ד.כ. בעמ' 31 לפרוטוקול הדיון מיום 3.6.15. אזכיר, כי המנוחה עלתה לישראל מXXX לכל המאוחר בתחילת שנות השישים של המאה שעברה (ראו: עדות מר מש.כ. בעמ' 33 לפרוטוקול הדיון מיום 3.6.15), ובהתחשב בכך שנולדה בשנת 1931 הרי, שבעת עלייתה ארצה הייתה בשנת 28 שנה לערך. אין חולק, כי למצער עד מועד עשיית הצוואה התגוררה המנוחה לבדה בעיר XXX (לאחר פטירת בעלה המנוח), ולא נדרשה לסיוע בהתנהלותה היום יומית. הדעת נותנת איפוא, כי בהתחשב בגילה הצעיר של המנוחה, עת עלתה לישראל, ומגוריה בישראל משך כחמישים שנה, עד למועד עשיית הצוואה, עלה בידי המנוחה ללמוד את השפה העברית, באופן המאפשר לה, לכל הפחות, להבין את הסבריו של עוה"ד י.מ.א. באשר לתוכנה של הצוואה.

 

  1. המתנגדים טענו שהצוואה נערכה בניגוד לאי אלו חזקות, הקיימות לטענת המתנגדים. בכל הכבוד לא ברור על מה סומכים המתנגדים טענתם באשר לעצם קיומן של החזקות האמורות. סבורני, כי אותן חזקות להן טוענים המתנגדים אינן חזקות כלל ועיקר, אלא לכל היותר עסקינן במשאלות לבם. משאלות אלה אינן עולות בקנה אחד עם הכלל הבסיסי והיסודי בדיני הצוואות, הוא קיום רצון המנוח. לא אחת עדים אנו לצוואות המעדיפות חלק מהיורשים הטבעיים מקרב המשפחה על פני אחרים, מדירות את בני המשפחה כליל, ותוצאתן היא יצירת קרע וסכסוך במשפחה. לא לנו לבוא ולבחון צדקתן של העדפות אלה. אם נעשה כן, נחטא לעקרון היסוד שבמשפט הצוואות, הוא המצווה לקיים את דברי המת. ראו: ע"א 1099/90 שרוני נ' שרוני, פ"ד מ(4) 785 (1993); ע"א 1212/91 קרן ליבי נ' בינשטוק, פ"ד מח(3) 705 (1994) בעמ' 732; ע"א 851/79, 160/80 בנדל נ' בנדל, פ"ד לה(3) 101 (1981) בעמ' 106.

 

  1. לא הוכחו אף הטענות בדבר "עשיית יד אחת" בין עוה"ד י.מ.א. לבין אל.כ., בכדי להשתלט על עיזבון המנוחה, היות הצוואה מנוגדת לרצון המנוחה, אי הבנת המנוחה את הצוואה, ואף לא הובאה כל ראיה לתמיכה בטענות אלו. כאמור, הנטל להוכחת טענות אלו מוטל על המתנגדים, והם עצמם טוענים, כי לא ידעו דבר וחצי דבר על עצם עשיית הצוואה, או על תוכנה. טענות המתנגדים אינן עולות בקנה אחד עם עדותם העדים, אשר כן ידעו על עשיית הצוואה, הם אל.כ., עוה"ד י.מ.א. וש.א. בפועל, כפי שיובהר להלן, לעוה"ד י.מ.א. ולאל.כ. אף לא צומחת כל טובת הנאה מהצוואה, שכן על פי הוראות הצוואה, כלל עיזבון המנוחה יוקדש למטרות ציבוריות לעילוי נשמתה ונשמת בעלה המנוח, כרצונה. יחד עם זאת, אכן ניתן היה לנסח את הצוואה באופן מוצלח יותר, וזאת בלשון המעטה. ברם חרף ניסוחה הלקוי של הצוואה, פירושה ברור, ועל כך ארחיב בהמשך הדברים. דומני אף שעריכת הצוואה לא נבעה "ממחטף" כלשהו, אלא הצוואה נחתמה בסיומו של תהליך שארך מספר חודשים, אשר ראשיתו יצירת קשר בין המנוחה לבין עוה"ד י.מ.א., בתיווכו של אל.כ. לאחר מכן טיפל עוה"ד י.מ.א. אף במתן צו ירושה אחר עיזבון בעלה המנוח של המנוחה, ורק בסיום אותו התהליך נפגשו עוה"ד י.מ.א. והמנוחה, בביתו של אל.כ., שם התארחה המנוחה. אך זאת שלא בנוכחות אל.כ., ובנוכחות העדה האחרת לצוואה, היא כאמור ש.א. ראו: עמ' 13-15, 20, 22-24, 26-29 לפרוטוקול הדיון מיום 3.6.15. לא מצאתי איפוא כל יסוד לטענות לפיהן, תוכן הצוואה לא היה על דעת המנוחה, או כי היא הוטעתה, או רומתה באופן כלשהו.

 

  1. אבחן את הטענה בדבר נטילת חלק בעריכת הצוואה. בהתאם להוראת סעיף 35 לחוק הירושה: "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה". הדין הנוהג הוא, כי נוכח תוצאתה הקשה של הוראת הדין האמורה, יש לפרשה בצמצום. ראו: ע"א 510/90 כצנשטיין נ' סידרנסקי, מ"ד מה(2) 221 (1991) (להלן – "עניין כצנשטיין"); ע"א 529/69 רוזנהויזר נ' כהן, פ"ד כ"ד(2) 93 (1970); ע"א 631/69 ישיבת מדרש פורת בישראל נ' חומי, פ"ד כ"ד (2) 105 (1970); ע"א 6496/98 בוטו נ' בוטו, פ"ד נד(1) 19 (2000) (להלן – "עניין בוטו"); ש' שוחט, פגמים בצוואות, מהדורה שניה (להלן – "שוחט") בעמ' 333.

 

  1. לא הובאו ראיות המלמדות על כך שזוכה כלשהו על פי הצוואה ערכה, או היה עד לעשייתה. הביטוי "עד לעשייתה" פורש בפסיקת בבתי המשפט כעד הרשמי לצוואה במובן סעיף 20 לחוק הירושה. ראו: ע"א 746/70 השכל נ' שומלו, פ"ד כה(2) 654 (1971); עניין בוטו; שוחט בעמ' 344-345. אף הביטוי "ערך את הצוואה" פורש על דרך הצמצום ונקבע שיש לפרשו, אך כמתייחס למי שעסק בפועל בניסוח, או כתיבת, מסמך הצוואה. ראו: עניין כצנשטיין; שוחט בעמ' 343. מעדות עוה"ד י.מ.א. עולה, כי הוא שערך את הצוואה, ובעת חתימת הצוואה היו נוכחים בחדר אך ש.א., עוה"ד י.מ.א. והמנוחה. אף אם תמצי לומר, כי יש לראות את אל.כ. כזוכה על פי הצוואה הרי, שאם לא די בכך שהוא כלל לא היה עד לה, על פי עדותם של אל.כ., ש.א. ועוה"ד י.מ.א., ובהעדר כל עדות סותרת, אל.כ. כלל לא נכח בעת חתימת הצוואה.

 

  1. נבחן איפוא את הטענה לפיה, אל.כ. ועו"ד י.מ.א., או מי מהם, לקחו באופן אחר חלק בעריכת הצוואה. בפסיקת בתי המשפט נקבע, כי הבחינה האם נטל נהנה חלק בעריכת הצוואה צריך שתיעשה באשר לכל מקרה ונסיבותיו, ונוכח מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה. ראו: ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון, פ"ד נד(2)215 (2000) (להלן – "עניין שוורץ"); ע"א 148/96 בקשי נ' סלמן, פ"ד נג(1) 843 (1999); ע"א 5869/03 חרמון נ' גולוב, פ"ד נט(3) 1 (2004); שוחט בעמ' 347. בהקשר זה אף נקבע, כי העובדה שנהנה מהצוואה הביא את המצווה לעורך הדין שטיפל בנהנה בעבר, בעניינו שלו, ואף סייע לו בפרטים שונים, שנזקקו להם לצורך הצוואה, ופרע את שכר טרחתו, אינה עולה כדי נטילת חלק בעריכת הצוואה. אף אם נהנה קיים שיחות מקדימות בעניין הצוואה, בין עם עושה הצוואה ובין עם עורך הדין שערך אותה, אין בכך משום נטילת חלק בעשיית הצוואה. ראו: עניין בוטו; ע"א 2500/93 שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה, פ"ד נ(3) 338 (1996); עניין שוורץ; שוחט בעמ' 349-355; ע"א 760/86 רוזן נ' שולמן, פ"ד מג(3) 586 (1989); ע"א 2014/95 פרל נ' בס, פ"ד מט(5) 302 (1996); עניין כצנשטיין.

 

  1. בכל הנוגע לעוה"ד י.מ.א. הרי, שאין חולק כי הוא שערך את הצוואה. ברם מסופקני האם ניתן לראות בעורך דין, אותו מציינת המצווה בצוואתה כמנהל עיזבונה, משום נהנה על פי הצוואה. שהרי מינויו בפועל של עורך הדין לתפקיד מנהל עיזבון נמצא תמיד תחת פיקוח בית המשפט, ועל אף רצון המנוחה המובע בצוואה, באשר לזהות מנהל העיזבון, אין כל ערובה לכך שאכן מינוי זה יצא אל הפועל, ואף אין ערובה שאותו מנהל עיזבון מיועד, אכן יזכה לתועלות כלכליות מהצוואה. השוו: בע"מ 4884/15 פלוני נ' פלוני (2015). אל.כ. אכן סייע למנוחה לצרכי הצוואה בכך שיצר קשר בינה לבין עוה"ד י.מ.א., ואף נפגש עמה יחד עם עוה"ד י.מ.א. בביתה ברמלה, כחמישה חודשים קודם לחתימת הצוואה. פסיקת בתי המשפט לא ראתה סיוע מעין זה משום לקיחת חלק באופן אחר בעריכת הצוואה, אשר תוצאתה בטלות הוראת הצוואה המזכה את אותו אדם. ראו: שוחט בעמ' 356-368.

 

  1. מהאמור עולה, כי לא הוכחו תנאי סעיף 35 לחוק הירושה, המצדיקים בטלות הוראה מהוראותיה המזכה את מי שנטל חלק בעריכתה וכו'. לא זו אלא אף זו, שתוצאת סעיף 35 לחוק הירושה אינה ביטול הצוואה, אלא אך ביטול הוראה המזכה אדם שנטל חלק בעריכתה וכו'. כפי שיובהר להלן, הצוואה דנן אינה מזכה במאומה את אל.כ., או את עוה"ד י.מ.א. נמצא איפוא, כי אף אם תמצי לומר, כי אל.כ. או עוה"ד י.מ.א. נטלו חלק בעריכת הצוואה וכו', הרי שהצוואה תעמוד בתוקפה, בשלמות, שכן אינה מזכה אותם כאמור במאומה. הדברים יפים אף באשר לטענה, כי עוה"ד י.מ.א. ואל.כ. עשו יד אחת בכדי להשתלט על עיזבון המנוחה. כאמור וכפי שיובהר להלן, הצוואה אינה מזכה את עוה"ד י.מ.א. ואל.כ. במאומה, ולפיכך יש לדחות את הטענה לפיה הצוואה נועדה לשם השתלטותם על עיזבון המנוחה.

 

  1. אפנה כעת לטענה לפיה, אל.כ. או עוה"ד י.מ.א. השפיעו על המנוחה השפעה בלתי הוגנת. הוראות סעיף 30(א) לחוק הירושה קובעות, כי: "הוראות צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה". הבסיס להוראה זו הוא שמי שמצווה על הדברים שיעשו לרכושו לאחר פטירתו חייב לעשות כן מרצונו החופשי, וצוואה שנעשתה בגלל השפעה בלתי הוגנת, כמו מחמת אונס, איום, תחבולה או תרמית, אינה משקפת את הרצון האמיתי של המצווה, ולכן הצוואה בטלה. הפסיקה קבעה, כי נטל ההוכחה באשר לטענה, מוטל על הטוען לה, שכן הצוואה, עומדת בחזקת כשרותה. ראו: דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש, פ"ד נב(2) 813 (1998) (להלן – "עניין מרום"); שילה בעמ' 269-270.

 

  1. פסיקת בתי המשפט קבעה מבחני עזר לקביעת קיומה של השפעה בלתי הוגנת. ראו: עניין מרום. ואלה המבחנים: (א) מבחן התלות והעצמאות - האם יש לראות במצווה כאדם עצמאי בתקופה הרלוונטית הן מבחינה פיזית והן מבחינה השכלית – הכרתית, כאשר תלות פיסית אינה עדות מספקת לתלות בזולת. (ב) מבחן התלות והסיוע - במקום שבו המצווה לא היה עצמאי ונזקק לסיוע הזולת ,יש לבחון את טיב הסיוע, היקפו ומידת התלות במי שהעניק לו אותו. (ג) מבחן הקשר עם בני אדם אחרים - בידודו של המצווה וניתוקו מאחרים מגבירים את התלות שלו בנהנה. (ד) מבחן נסיבות עריכת הצוואה - מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה, אף אם אינה עולה לכדי מעורבות לפי סעיף 35 לחוק.

 

  1. לא כל השפעה מביאה לידי ביטול צוואה. על מנת שתבוטל צוואה, על ההשפעה להיות בלתי הוגנת, עד כדי ניצול תלותו, חולשתו וחוסר יכולתו של המצווה לשם עשיית צוואה לטובת הנהנה. כך לדוגמא, כאשר בן אדם מטפל באיש גלמוד, בתקווה שזה יגמול לו בעריכת צוואה לטובתו, אין בכך כדי לפסול את הצוואה, אפילו מבקש הוא ממנו לעשות צוואה. החוק אינו פוסל צוואה שנעשתה לאחר השפעה או שכנוע המצווה. שכנוע או השפעה כאלה, כשהם נעשים בנימוס וללא לחץ ואיומים מפורשים או מכללא, אין בהם פסול, וזאת אף ביתר שאת מקום ותוצאותיו אינן נחזות להיות תוצאת השפעה בלתי הוגנת. ראו: שוחט בעמ' 222-225. נבחן את הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת על רקע ארבעת המבחנים האמורים.

 

  1. מבחן התלות והעצמאות. הצוואה נעשתה בשנת 2010 עת הייתה המנוחה עצמאית והתגוררה בגפה בXXX, מבלי שהייתה זקוקה לסיוע מאן דהוא. רק מספר שבועות עובר לפטירתה, בשנת 2013, עברה המנוחה להתגורר בבית אבות, לאחר שחלה הרעה במצבה הבריאותי. בעת עשיית הצוואה לא נזקקה המנוחה לסיוע, ואף הייתה נוסעת בתחבורה ציבורית מביתה בXXX לXXX, לרגל ביקורים משפחתיים, ואף ניהלה לבדה את ענייניה הכספיים. ראו: עדות אל.כ. בעמ' 13-14, 18 לפרוטוקול הדיון מיום 3.6.15; עדות מר א.כ. בעמ' 32 לפרוטוקול הדיון מיום 3.6.15; עדות מר מש.כ. בעמ' 32 לפרוטוקול הדיון מיום 3.6.15; תשובות מס' 1, 7 במוצג ת/1. הדברים יפים אף באשר למבחן התלות והסיוע, שכן כאמור לעיל המנוחה לא הייתה זקוקה לסיוע בעת עשיית הצוואה.

 

  1. מבחן קשרי המצווה עם אחרים. ככל שהמצווה מבודד, מנותק מהסביבה ונתון לשליטת ולחסדי הנהנה, הרי שיש בכך כדי להגביר את תלותו בנהנה. לא מצאתי, כי המנוחה הייתה מבודדת, או מנותקת מסביבתה. כלל בני משפחת המנוחה, משני הצדדים של המתרס, העידו כי המנוחה הייתה משתתפת בשמחות משפחתיות, ולא נטען כלל שהייתה מבודדת, או תלויה במאן דהוא, ובפרט לא נטען שהייתה תלויה באל.כ., באשתו של אל.כ., ולא כל שכן בעוה"ד י.מ.א. ראו: תשובות 8, 10 למוצג ת/1; סעיפים 11,12,14,15 לתצהיר עדותם הראשית של מר ד.כ. ומר א.כ..

 

  1. מבחן נסיבות עריכת הצוואה. מעורבות הנהנה בעשיית הצוואה, גם אם אינה עולה כדי מעורבות לפי סעיף 35 לחוק, יכולה ללמד על קיום השפעה בלתי הוגנת. זהו מבחן משנה שאינו עומד ברשות עצמו. מבחן זה מסייע בקבלת מסקנה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, במקום שהמבחנים האחרים מכוונים לקיומה של השפעה שכזו. ראו: ת"ע (ת"א) 6920/99 ערוב נ' ערוב (2004) פסקה 9(ג) לפסה"ד; ת"ע (טבריה) 6570-02-11 מ.מ נ' מ.ג. (2012) פסקה 55(ד) לפסה"ד. כאמור אין לראות את עוה"ד י.מ.א. ואת אל.כ. משום נהנים מהצוואה, ולמעשה די בכך כדי לקבוע שאף נסיבות עריכת הצוואה אינן מלמדות על השפעה בלתי הוגנת. לא זו אלא אף זו, שעל פי עדות אל.כ. ועוה"ד י.מ.א., אשר הייתה מהימנה עלי, כוונת המנוחה, אותה הם סייעו להגשים, הייתה שכלל עיזבונה ישמש לצדקות והקדשות, ואל.כ. אך נועד לשמש כלי לשם כך. זאת נוכח האמון המלא שנתנה בו, כי יבצע את רצונה וישתמש בעיזבונה למטרה האמורה. לא מצאתי דבר בנסיבות עריכת הצוואה, אשר יש בו כדי ללמד על השפעה בלתי הוגנת מצד אל.כ. באשר לעוה"ד י.מ.א. הרי, שאף כאן לא מצאתי ניסיון להטות את דעת המנוחה לכיוון זה או אחר, ודומה שנוסחה המבולבל משהו של הצוואה, לגביו ארחיב בהמשך הדברים, מקורו במלאכה לא מוצלחת, אך לא בהשפעה בלתי הוגנת.

 

  1. מכלל המבחנים האמורים עולה, כי לא עלה בידי המתנגדים להפריך את החזקה לפיה, הצוואה נעשתה על פי רצונה החופשי של המנוחה. ראו: שילה בעמ' 271. לפיכך דין הטענה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת להידחות. כאן אף המקום לדחות את הטענה בדבר ניגוד עניינים של המעורבים בעריכת הצוואה. ככל שירדתי לסוף דעתם של המתנגדים הרי, שמעורבים אלו הם אל.כ., או עו"ד י.מ.א. נוכח פרשנות הצוואה, כפי שתפורט לעיל הרי, שלא ברור מהו אותו ניגוד עניינים המיוחס לאל.כ. שכן כל מהות הצוואה מבחינת אל.כ. הינה אך טרחה, ללא כל תועלת כלכלית. באשר לעו"ד י.מ.א. הרי, שאף הוא אינו זוכה בכל תועלת מהצוואה, למעט אולי מינויו האפשרי למנהל עיזבון. לעניין זה התייחסתי לעיל באומרי, שלטעמי אין לראות במינוי אדם למנהל עיזבון משום טובת הנאה הצומחת לו מהצוואה. לא מצאתי איפוא כי מאן דהוא היה בניגוד עניינים, אשר יש בו כדי לפגום בתוקף הצוואה.

 

  1. אחרון אחרון אפנה לטענה בדבר היות הצוואה סתומה, באופן המצדיק את אי קיומה. בהתאם להוראת סעיף 54(א) לחוק הירושה יש להעדיף פירוש המקיים את הצוואה על פירוש שלפיו היא בטלה. על בית המשפט לעשות כל מאמץ לקיים את הצוואה ואת משאלות ליבו של המנוח. ראו: פלומין בעמ' 160. איני מוצא לנכון להכביר מילים במחלוקת שהתגלעה בפסיקת בתי המשפט בעניין הדין הנוהג בפירוש צוואה. שמא יש לפרש את הצוואה באופן דו שלבי, קרי – אך באם מתעורר ספק פרשני מקריאת הצוואה יש לפנות לנסיבות החיצוניות ללשון הצוואה. ראו: ע"א 239/89 שורש נ' גלילי, פ"ד מו(1) 861 (1992). שמא יש לנקוט בדרך פרשנות חד שלבית, קרי – פנייה לנסיבות החיצוניות לצוואה, אף כאשר לשון הצוואה אינה מעוררת לכאורה ספק פרשני, וייחוס המשמעות המתאימה למילות הצוואה, נוכח נסיבותיה, בגדרי לשון הצוואה. ראו: ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817 (1999) (להלן – "עניין טלמצ'יו"). זו ככל הנראה ההלכה הנוהגת במשפטנו בעת הזו, בכל הנוגע לפירוש צוואות. ראו: חוות דעתו של כב' השופט פוגלמן בע"א 7631/12 אמסטר נ' קק"ל (2015). שמא יש לנהוג בהתאם לדעת היחיד של כב' השופט ברק בעניין טלמצ'יו לפיה, במקרים מסוימים אף לא נדרש עיגון לשוני לפרשנות בלשון הצוואה. במקרה דנן כלל שיטות הפרשנות האמורות מובילות לאותה התוצאה – היא כי המנוחה ביקשה לצוות את כלל עיזבונה לצרכי צדקה לעילוי נשמתה ונשמת בעלה המנוח, כאשר אל.כ. בסיועו של עוה"ד, אשר היו נאמנים עליה, יפעלו לשם הגשמת רצונה.

 

  1. פרשנות אחרת, לפיה אל.כ. הוא היורש היחיד, או ני.כ. אשתו של אל.כ. ואחות המנוחה, הם היורשים היחידים, אינה עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 5 לצוואה. אף אל.כ. ועוה"ד י.מ.א. העידו, כי זו הייתה כוונת המנוחה. ראו: עדות עוה"ד י.מ.א. בעמ' 22-25 לפרוטוקול הדיון מיום 3.6.15; עדות אל.כ. בעמ' 13, 16-17 לפרוטוקול הדיון מיום 3.6.15. נמצא איפוא, כי הן קריאת לשון הצוואה, על כלל הוראותיה, והן עדויות חיצוניות לצוואה, מובילות כולן לאותו הפירוש, הוא כי המנוחה ציוותה להקדיש את כלל עיזבונה לתרומות וצדקות לעילוי נשמתה ונשמת בעלה המנוח, ומינתה לשם כך את אל.כ., בסיוע עוה"ד י.מ.א., וככל שאל.כ. ילך לבית עולמו לפניה, או יחד איתה, מינתה תחתיו את אחותה, אשתו של אל.כ..

 

  1. מקום בו מביע מצווה בצוואתו מטרה לשמה יועד הקדש, אף אם אינו מבהיר את רצונו באופן טכני פורמאלי בנקטו במונח הקדש (ובמקרה דנן המנוחה דווקא השתמשה בצוואה במונח הקדשות), וממנה לשם כך נאמן, ולעניין זה אף מנהל עיזבון עשוי להיות נאמן, יש לראות בהוראות הצוואה כיצירת הקדש. ראו: פלומין בעמ' 97-98. במקרה דנן המנוחה הבהירה בצוואה בבירור את כוונתה להקדיש את עיזבונה לתרומות וצדקות לצרכי מצווה לעילוי נשמתה ונשמת בעלה המנוח. המנוחה אף קבעה כאמור את אל.כ. כנאמן ההקדש. בנסיבות אלו מתקיימים התנאים הנדרשים להקמת הקדש בצוואה. ראו: ע"א 477/88 היועמ"ש נ' אוניברסיטת תל אביב, פ"ד מד(2) 476 (1990). לצרכי ניהול ההקדש המוקם על פי הצוואה אף אין קושי בניסוחן הרחב של מטרות ההקדש, ובמתן שיקול דעת נרחב לאל.כ. לפעול לשם הגשמת מטרות ההקדש. השוו: ע"א 490/99 הקדש אטינגר נ' אבן טוב, פ"ד נז(5) 145 (2003).

 

  1. בטרם סיום אתייחס לסוגיה נוספת שעלתה המהלך הדיון, חרף שלא נטענה מלכתחילה בכתב ההתנגדות. אין חולק, כי אל.כ. משך מחשבון המנוחה, כשבועיים לפני פטירתה, עת חלה הרעה במצבה הבריאותי, כמאה וחמישים אלף שקלים חדשים. על פי עדות אל.כ. סכום כסף זה שימש בדיוק לתכלית לה התכוונה המנוחה בצוואתה, היא הנצחת זכרה. שכן על פי עדותו, לשם קיום השבעה, שכר אל.כ. "בית מלון 3 כוכבים לשבת שבעה ולאכול ולשתות בוקר, צהריים בלי לגעת שום דבר. אחר כך הובלות מבית אבות לשמגר. משמגר לרמלה. מרמלה ללכת לקבורה" ראו: מוצג ת/2; עדות אל.כ. בעמ' 17 לפרוטוקול הדיון מיום 3.6.15; סעיפים 21-22 לתצהירי עדותם הראשית של מר ד.כ. ומר א.כ. התנהגות אל.כ. תומכת בפרשנות הצוואה האמורה לפיה, התכוונה המנוחה לייעד את עיזבונה להנצחת זכרה. שהרי ימי השבעה נועדו לכבוד המנוחה וההוצאות שהוצאו (ככל שיוכיחן אל.כ. למנהל העיזבון שיתמנה כמפורט להלן), שימשו למטרה האמורה.

 

  1. סופם של דברים הוא, כי יש לדחות את ההתנגדות לקיום הצוואה ולהורות על קיומה. יחד עם זאת, נוכח עמדת אל.כ. (ולמעשה אף עמדת עוה"ד י.מ.א.), כפי שהובעה בדיון שהתקיים בפני, לפיה אינו מעוניין לפעול לשם הגשמת רצון המנוחה, נוכח הסכסוך שהתגלע בינו לבין המתנגדים, ולבקשת ב"כ היועמ"ש, הנני ממנה בזה את עוה"ד XXX, בכפוף להסכמתו, למנהל עיזבון המנוחה, לשם הגשמת רצון המנוחה, הוא הקמת הקדש, אשר יכלול את כלל עיזבונה וישמש לתרומות וצדקות לעילוי נשמתה ונשמת בעלה המנוח.

 

המתנגדים יישאו בהוצאות היועץ המשפטי לממשלה בסך 15,000 ₪.

 

במידת הצורך יגיש ב"כ היועמ"ש נוסח צו קיום צוואה לחתימה.

 

עוה"ד XXX יתכבד להודיע בתוך 15 יום האם הוא מסכים לשמש מנהל עיזבון המנוחה.

 

המזכירות תשלח פסק דין זה לב"כ היועמ"ש אצל האפוטרופוס הכללי, לב"כ המתנגדים ולעוה"ד XXX (המשמש כבר בעת הזו כמנהל עיזבון זמני).

 

 

ניתן היום,  כ"א חשוון תשע"ו, 03 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.

 

חתימה

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ