התיישנות בקשה לאישור תובענה ייצוגית שנתחדשה בחוק התובענות הייצוגיות

השופט י' אלון:

1.        ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת צ' ברון), בו נדחתה על הסף בקשתם של ששת המערערים לאשר את התובענה שהגישו כנגד הבנקים המשיבים כתובענה ייצוגית.

           על פי הנטען בתובענה, המערערים ועמם שני תובעים נוספים (הם המשיבים הפורמליים שלפנינו) נטלו מהמשיבים הלוואות למימון רכישת דירותיהם, שלהבטחתן שועבדו הדירות במשכנתאות. בנוסף להלוואות קיבלו התובעים לצורך מימון רכישת דירותיהם "מענק מותנה", הידוע גם כ"הלוואה עומדת", דהיינו הלוואה במימון ממשלתי שתהפוך למענק אם יתמידו רוכשי הדירה (מקבלי "ההלוואה העומדת") במגוריהם בדירה תקופת שנים מסוימת.

           במקביל לעריכת הסכמי ההלוואות, חתמו המערערים על מסמכים להוצאת פוליסת ביטוח חיים שמטרתו כיסוי ביטוחי להבטחת פרעון ההלוואות במקרה של פטירת הלווים. הפרמיות עבור ביטוחים אלה נוכו באופן שוטף על ידי הבנקים המלווים מחשבונותיהם של המערערים.

           בכתב התביעה נטען, כי כחלוף מספר שנים מנטילת ההלוואות התברר לתובעים (המערערים) כי בנוסף להסכמי הביטוח ביחס להלוואות, כללו הסכמי הביטוח גם את מרכיב "ההלוואה העומדת", ונוכו מהם בהתאם פרמיות המתייחסות גם למרכיב זה. לטענתם, בעת החתימה על מסמכי ההלוואה והביטוח לא הודיע להם הבנק כי הפרמיות נגבות גם ביחס ל"הלוואות העומדות", וכי אין משמעות כלכלית לביטוח החיים ביחס למרכיב זה של המימון (שכן ההלוואה העומדת תהפוך למענק - ועל כן אין במקרה של פטירת הלווה סיכון שיש הגיון או טעם לבטחו). לטענתם, הממשלה (המממנת את "ההלוואות העומדות") לא חייבה כלל את הבנקים לערוך את הכיסוי הביטוחי לענין זה.

           לטענת המערערים, החתמתם על ידי הבנקים על הסכם הביטוח (לענין "ההלוואות העומדות") נעשתה שלא בתום לב ומבלי שהבנקים גילו להם את כל מרכיבי ההסכם, ועל כן זכאים הם לדרוש ביטול אותם הסכמי הביטוח ולהשבת סכומי הפרמיות שגבו מהם הבנקים ביחס למרכיב "ההלוואה העומדת".

           עילות התביעה הנטענות היו טעות, הטעיה והפרת חובות חקוקות של הבנקים לענין חובות הגילוי ותום הלב.

           נוסיף ונציין, כי היריבויות בין שמונת התובעים (ששת המערערים ושני המשיבים הפורמליים) לבין שלושת הבנקים הנתבעים אינן "יריבויות צולבות", שכן כל זוג מארבעת הזוגות התובעים לווה את הכספים (ואת "ההלוואה העומדת") מבנק אחר. המערערים 1 ו-2 וכן המשיבים הפורמליים תבעו את המשיב 1 (בנק ירושלים), המערערים 3 ו-4 תבעו את המשיב 2 (בנק עצמאות), והמערערים 5 ו-6 תבעו את המשיב 3 (בנק אדנים).

2.        כתב התביעה הוגש לבית המשפט המחוזי ביום 16.2.03, ובו ביום הוגשה בקשת המערערים (ועמם זוג נוסף - המשיבים הפורמליים שבפנינו) לאישור התביעה כתביעה ייצוגית.

           בבקשתם טענו, כי הסוגיה המתעוררת בתביעה הינה משותפת "למאות ולאלפי אזרחים שהמשיבים (הבנקים) ביטחו את המענקים הממשלתיים שקיבלו... אין סיכוי שאלה יתאגדו יחד לצורך הגשת תביעה משפטית גם משום שאיש מהם לא מעלה על דעתו כי הבנקים יעזו להונות, וגם משום שאצל רבים מהם מדובר בתביעה קטנה יחסית...".

           התביעה והבקשה הוגשו כאמור בפברואר 2003 - כשלוש שנים בטרם חקיקת חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן חוק תובענות ייצוגיות או החוק). המקור שבדין לאישור התובענה הייצוגית נמצא להם למערערים בבקשתם באלה:

א.        תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן תקנה 29);

ב.        הסדר התובענה הייצוגית שבחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 (להלן חוק הבנקאות);

ג.         הסדר התובענה הייצוגית שבחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א-1981 (להלן חוק הפיקוח).

3.        הבנקים המשיבים פנו לבית המשפט קמא בבקשות למחוק על הסף את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, שכן לטענתם לא היה מקור שבדין לאישור שכזה ביחס לתובענה דנן.

           בהלכת ע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת ניהול פרויקטים וכוח אדם בע"מ, פ"ד נז(3) 220 (2003) נפסק, כי תקנה 29 אינה מהווה מסגרת דיונית המאפשרת הגשת תביעה ייצוגית.

           אשר לחוק הבנקאות וחוק הפיקוח, בהסדרי התובענות הייצוגיות שחוקקו בהם בשנים 1996 ו-1997 נקבע כי אלה יחולו "על עילה שנוצרה מיום תחילת החוק ואילך". על פי זה, תחולת הסדר התובענות הייצוגיות לענין חוק הבנקאות הינה מיום 10.5.1996 ולענין חוק הפיקוח היא מיום 5.8.1997.

           הסכמי ההלוואות ופוליסות הביטוח נשוא התביעה נערכו בטרם אותם המועדים, ועל כן לא ניתן לאשר התובענה כייצוגית מכוח הסדרי החקיקה הנ"ל.

           הבנקים טענו בנוסף, כי היריבות הנטענת של כל אחד מהתובעים הינה כנגד אחד הבנקים הנתבעים - ולא כנגד כולם. על כן, כריכת כל התביעות וכל הנתבעים בתביעה אחת נעדרת את אלמנט עילת התביעה האישית של כל אחד מהתובעים כנגד כל אחד מהנתבעים.