הרשעת נהג אגד במעשה מגונה בתלמידת בי"ס וכליאתה בעת הסעתה באוטובוס

כתב האישום

1. נגד הנאשם, נהג אגד במקצועו, הוגש כתב אישום, המייחס לו ביצוע עבירה של מעשה מגונה, בהסתמך על סעיף 348(1) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "החוק") ועבירה נוספת שעניינה כליאת שוא, עבירה על סעיף 377 לחוק. בהתאם לעובדות כתב האישום, בתאריך 26.7.10, עת נהג הנאשם באוטובוס אגד, במסגרת עבודתו, והסיע נוסעים בקו 205 בחיפה, עלתה לאוטובוס, סמוך לשעה 04:00, נ. ילידת 29.12.93 (להלן:"המתלוננת"), וביקשה מהנהג לעצור לה במרכז הכרמל, כדי שתוכל לעבור לאוטובוס אחר המוביל לביתה (להלן:"האוטובוס הנוסף"). באותו זמן נסע באוטובוס אדם אחד נוסף. בהגיע הנהג לתחנה המבוקשת, לא עצר והמשיך בנסיעתו, ולאחר שהמתלוננת הבחינה בכך וביקשה ממנו לעצור, הציע הנאשם לעצור לה בתחנה אחרת, המשמשת גם את האוטובוס הנוסף. בשלב מסוים, ולאחר שהנוסע  האחר ירד מהאוטובוס, אמר הנאשם למתלוננת כי היא יפה, ציין בפניה שהבחין בה כשהתנשקה עם חבר שלה בתחנת האוטובוס, וכי דבר זה גירה אותו, והוא אף הושיט לה את ידו. בהמשך הסיע הנאשם את המתלוננת למגרש אוטובוסים, עצר את האוטובוס, התיישב באחד המושבים המיועדים לנוסעים, בסמוך למקום בו ישבה המתלוננת, סגר את הוילון של המושב בו ישב, וביקש מהמתלוננת לשבת לידו.  המתלוננת סירבה, ואז תפס הנאשם את ידה, ולאחר שנעמדה, משך אותה לעברו, והושיבה על ברכיו. כשניסתה המתלוננת להיחלץ, אחז בה הנאשם בכוח וליטף את ישבנה. בשלב מסוים הצליחה המתלוננת להתרומם, אך הנאשם המשיך לחבק אותה בכוח, נגע לה בחזה מעל לחולצתה וניסה לנשקה בצווארה ובשפתיה. לאחר דקות ארוכות חדל הנאשם ממעשיו, חזר לכיסא הנהג והסיע את המתלוננת לשכונת מגוריה.

2. הנאשם כפר במיוחס לו בכתב האישום, על כן נשמעו בפניי 6 עדים מטעם המאשימה והוגשו 16 מוצגים, ואילו מטעם ההגנה העידו הנאשם ועד נוסף, ולא הוגשו מוצגים כלשהם.

ראיות הצדדים

המתלוננת (קטינה)

3. המתלוננת ילידת 29.12.93, פעילה בבית ספרה וכן ברמה הארצית, תיארה במילותיה את שאירע לה ביום 26.7.10 (פרוטוקול מיום 23.2.11 עמ' 15 שורות 1-10 ):

ישבתי עם חבר שלי לשעבר, שמו א', בתחנת אוטובוס בשדרות הציונות, יש שם צומת. ישבנו שם מסביבות 12 ומשהו עד 4 בלילה. ישבנו והיינו עייפים ורצינו לחזור. בא קו האוטובוס ורציתי לעלות עליו.  אמרתי שאם יש קו אוטובוס 205 אז יש גם 200 שמגיע למרכז הכרמל. קו 200 מגיע אלי הביתה, לרמת אלון.  אז עליתי על האוטובוס.  תמיד הוא עצר לנו שם ועשה את הסיבוב כמה פעמים וכל פעם עצר, וכל פעם אמרתי לו לא. אחר כך עליתי עליו והוא היה אחרון נדמה לי, לכיוון מרכז הכרמל וכשעליתי לאוטובוס אמרתי לו שאני צריכה לכיוון מרכז הכרמל. היה אדם אחד באוטובוס.  נסענו לכיוון מרכז הכרמל.  ישבתי מאחורי הנהג, הוא פספס את התחנה.  צעקתי כזה, פספסת, תעצור לי.  הוא עצר בפניה שאחרי.  אחרי פלאפל הנשיא יש פניה למטה והוא עצר שם. אני לא יודעת מה שם הרחוב. זה יורד לכיוון בית חולים רוטשילד."

ובהמשך (עמ' 15 שורות 12-19):

" אז הוא אמר לי, לא, אני אקח אותך למקום בטוח איפה שמתחיל קו 200 ומשם תחליפי אוטובוס. המרכז היה שומם. הוא אמר לי אני אדאג לך, אל תדאגי, אני אקח אותך למקום שמתחיל קו 200. אמרתי לו שזה לא בטוח, אני פוחדת ולא מכירה את האזור. הוא אמר אני אדאג לך אל תדאגי. המשכנו לנסוע.  הגענו לכיוון הדר. נוסע ירד בכיוון הדר, הנוסע השני. המשכתי לבד באוטובוס עם הנהג. בכל פעם הוא אמר לי משהו אחר, הוא אמר לי אני אקח אותך למקום שמתחיל קו 200, קודם אני אקח אותך למושבה הגרמנית שם מתחיל קו 200 ואחר כך למגרש ממנו יוצא קו 200 ואחר כך לקריות וכל פעם משהו אחר."

4. ב"כ הנאשם טען כי כבר מתחילת עדותה של המתלוננת קיימת חוסר התאמה בין דבריה אלה שבעדותה לדברים שנאמרו על ידה בעימות שנערך בינה ובין הנאשם (דו"ח העימות הוגש וסומן ת/10). לטענתו, חוסר ההתאמה התבטא, למשל, בכך שבעדותה אמרה לנהג שהיא צריכה להגיע "לכיוון מרכז הכרמל", ואילו בעימות אמרה שהיא רצתה לרדת בתחנה במרכז הכרמל, כלומר, מסרה מיקום מדויק. עוד נטען, שבעדותה בפניי אמרה "והוא עצר בפנייה שאחרי פלאפל הנשיא, יש פנייה למטה והוא עצר שם", ואילו בעימות לא נאמר ע"י המתלוננת שהנאשם עצר תחנה אחת אחרי זו שבה רצתה לרדת. עם כל הכבוד, אין מדובר בסתירות מהותיות, שיש בהן כדי להשליך על מהימנות המתלוננת. המדובר בתלמידת תיכון, שהייתה נסערת ונרגשת מעצם האירוע שפקד אותה, וסביר שלא תמסור את גרסתה כאילו המדובר בשינון מילים בעל פה.

5. בהמשך עדותה הראשית נשאלה המתלוננת ע"י ב"כ המאשימה האם אחרי שהנוסע ירד מהאוטובוס, היא נשארה באותו מקום, והשיבה ש "ישבתי ממול איפה שישבתי, אבל לא מאחורי הנהג. מאחורי הדלת הקדמית בספסל הראשון."  (עמ' 15 שורות 20-22 ), וכך תיארה את המשך העניינים (עמ' 15 משורה 22 עד עמ' 16 שורה 12):

"אז הוא התחיל להגיד לי כל מיני דברים, איך נישקת את חבר שלך, איך חירמנתם אותי, איך את מחרמנת אותי, שלח לי ידיים שאתן לו לגעת בי ביד, בהתחלה לא רציתי, אז נתתי לו פעם פעמיים כדי שיעזוב אותי (הושיטה את יד ימין). אז הגענו לסביבות מושבה הגרמנית, אז הוא אמר לי לא, זה לא מתחיל פה, לא מגיע מפה, אז לקח אותי למגרש פה קרוב, איפה שהאוטובוסים. המגרש היה בלי אף אוטובוס.  הוא חנה באמצע המגרש בערך, כבר מאמצע הנסיעה הוא כיבה את אורות האוטובוס מבפנים, אז הגענו למגרש הזה והוא אמר לי מפה מתחיל, נחכה לו כמה זמן עד שהוא יגיע. מקסימום אני אקח אותך לאזור שלך ותיקחי מונית או משהו.  מאותו רגע שהוא כיבה את האורות פחדתי ולא ידעתי מה לעשות.  הוא עצר את האוטובוס וכיבה את המנוע והכל.  גם אם רציתי לצאת לא היה לי לאיפה, אני לא יודעת לפתוח את הדלתות או החלון.  הדלתות היו סגורות. הוא קם ממקומו ופתח את דלת הנהג וישב ברביעיה מאחורי איפה שישבתי, הוא ישב בפנים מול הדלת ואמר לי בואי תשבי לידי, אמרתי לו לא, אני ישבתי מספיק, ונאחזתי בעמוד האוטובוס.  הוא המשיך להגיד לי בוא תשבי לידי, לא רציתי והוא הושיב אותי בחוזקה ואחר כך קמתי.  כל הזמן הוא ניסה לנשק אותי באזור הצוואר ובאזור הפנים, אמרתי בעדות בדיוק איפה, אמרתי לו די מספיק, אחר כך הוא הושיב אותי עליו בחוזקה, שאני עם הגב אליו, ועליו ליטף אותי מהישבן לחזה.  והמשכתי להגיד לו די די, הוא אמר לי מה אבל אין בינינו הפרש כזה גדול, אני בן 21, יש 3-4 שנים הבדל. והוא סגר את הוילון של האוטובוס שלא יראו. אני חושבת שעוד וילונות, אבל אני לא זוכרת בדיוק.  אז קמנו מהמקום כבר והוא אמר אני אקח אותך לאזור שלך והמשכנו לנסוע ובנסיעה הוא כל הזמן אמר אני מצטער, עשינו משהו לא בסדר, חבר שלך יכעס עליך, אמרתי לו כן וירדו לי דמעות אבל הוא לא ראה.  אני כבר לא הייתי בסיטואציה, חשבתי שאני בחלום, הוא המשיך לדבר ואני לא הקשבתי למה שהוא אמר. כשירדתי מהאוטובוס אמרתי תודה ופרצתי בבכי בכניסה לרמת אלון.  הגעתי הביתה בוכה. הוריי התעוררו מזה ואמא שלי דיברה איתי ופה התגלגל הסיפור"

6. ב"כ המאשימה טענה בסיכומיה, שהמתלוננת תיארה אינטראקציה מילולית עם הנאשם, שאמר לה שאין ביניהם הפרש גילאים כל כך גדול וכי הוא בן 21, ושאמר לה  שהם עשו משהו לא בסדר ושחבר שלה יכעס. לדברי ב"כ המאשימה, המדובר באמירות שאין כל הגיון שהן המצאה של המתלוננת, וכי יש בהן כדי להעיד על אמינותה. אני מסכים בעניין זה עם ב"כ המאשימה - המתלוננת עשתה עליי רושם אמין, ואני מקבל את דבריה כדברי אמת. המתלוננת העידה בעקביות, ברצף ודבריה נאמרו על ידה, ככאלה המתארים אירוע שהתרחש ולא אירוע שהומצא על ידה.

7. הסנגור הפנה לסתירות בנושא הדמעות שירדו למתלוננת באירוע - לטענתו, בפניי אמרה כי "ירדו לי דמעות אבל הוא לא ראה", ואילו בעימות שבינה ובין הנאשם אמרה "אני לא בכיתי אפילו שניה באוטובוס, אתה משקר" (ת/10, עמ' 5 שורה 8), וכשבהמשך אומר הנאשם למתלוננת שבכתה באוטובוס והיא אומרת "לא בכיתי שניה על האוטובוס. שניה אני לא בכיתי. אתה תעז להגיד את זה" (ת/10, עמ'7 שורה 9), והמתלוננת חזרה שוב על כך שלא בכתה - "לא בכיתי. לא ירדה לי דמעה אחת מהעין.." (ת/10, עמ' 12 שורה 19) . הסנגור ביקש לראות בסתירה זו, שבין דברי העדה בעימות עם הנאשם, לדבריה בפניי, כסתירה המשליכה על מהימנות המתלוננת. אינני מקבל את דברי הסנגור, שהמדובר בסתירה מהותית, שיש לה השלכה על מהימנות המתלוננת - אמנם בעניין הבכי שלה טענה בפניי שירדו לה דמעות, מבלי שהנאשם יראה זאת, ואילו בעימות שללה זאת, אך המדובר בעימות שהתקיים בין המתלוננת, ילדה בתיכון, ובין הנאשם, בתחנת משטרה, כאשר המתלוננת הייתה נסערת מעצם האירוע שפקד אותה, על כן טענה בעימות שלא בכתה, אך משחלפו להם חודשים רבים, והגיעה לבית המשפט למתן עדות, אמרה את שפקד אותה ביום האירוע, כולל הדמעות שירדו לה. המתלוננת עשתה עליי, כאמור, רושם אמין, ואני מקבל את דבריה בפניי כדברי אמת, ואיני רואה פגיעה כלשהי במהימנותה, על אף השוני שבין דבריה בפניי לדבריה בעימות, בנושא הדמעות שלה.

8. בהמשך עדותה המתלוננת נשאלה ע"י ב"כ המאשימה איך הם הגיעו למצב עמידה אחרי שהוא הושיב אותה עליו, וכך השיבה (עמ' 16 שורה 13 ועמ' 17 עד שורה 8 ):

"ת.         ישבתי עליו בחוזקה כמה דקות. אמרתי לו תפסיק, תפסיק.  אז הוא שחרר אותי וקמנו.

ש.          מבקשת לרענן את זכרונך. במשטרה סיפרת בעמ' 2 שורה 26 "הוא לקח את הגוף שלי משך אותי אליו כשהוא יושב... ואז קמתי, הוא חיבק אותי בכח והרים ידיים לחזה ונגע לי בחזה מעל החולצה..."

ש.            במשטרה תיארת את זה הפוך?

ת.            זו סיטואציה שקרתה הכל ביחד."