הרשעה ברצח נהג אמבולנס שעסק בהלוואות כספים בעיר אילת

השופטת ח. סלוטקי:

א. כתב האישום

1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום בו יחסה לו המאשימה עבירה של רצח  לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "החוק") ועבירה של נשק (נשיאת נשק), לפי סעיף 144(ב) לחוק.

נטען כי המנוח מרדכי (מוטי) חכים ז"ל (להלן: "המנוח"), התגורר באילת ובמועדים הרלוונטיים לכתב האישום, עסק בין היתר בהלוואות כספים באילת. על רקע כספי ועסקי, התגלע בין הנאשם למנוח סכסוך. ביום 29.8.10, סמוך לפני השעה 12:00 בצהריים, הגיע הנאשם למקום עבודתו של המנוח במגן דוד אדום באילת, שם נפגש הנאשם עם המנוח והתנהל ביניהם ויכוח על רקע הסכסוך. סמוך לאחר מכן, כמתואר בכתב האישום, גמלה בליבו של הנאשם החלטה להמית את המנוח. הנאשם הכין עצמו לגרום למותו של המנוח בכך שהצטייד באקדח בקוטר 9 מ"מ חצי אוטומטי מסוג לא ידוע. בהמשך היום הצטייד הנאשם בטלפון נייד ובכרטיס זיכרון לטלפון הנייד שאינם ניתנים לאיתור (להלן: "הטלפון המבצעי") והתקשר למנוח בשעה 00:51 ביום 30.8.10. הנאשם ביקש מהמנוח להיפגש עימו והמנוח נענה לבקשה ויצא מביתו ברכבו מסוג יונדאי, לפגוש בנאשם בשכונת לוס אנג'לס ליד בניין 1107, סמוך לסמטת השיזף. כשהגיע המנוח למקום המפגש סמוך לפני השעה 01:18, בתיאום עם הנאשם, המתין לו שם הנאשם כשהוא מצויד באקדח שתואר לעיל. המנוח יצא מרכבו וניגש אל הנאשם לסמטה ליד החניה. במקום ובמועד הנ"ל שלף הנאשם את האקדח וירה מטווח קצר לעבר המנוח ארבע יריות בכוונה לגרום למותו של המנוח ואז נמלט מהמקום. היריות פגעו בגופו של המנוח באופן הבא: בכתפו הימנית ובשרירי גבו של המנוח, בזרועו הימנית ובריאה הימנית ונותר קליע  בגבו מימין, בבטנו בכליה ובכבד ובצווארו של המנוח. זמן קצר לאחר מכן נפטר המנוח בבית החולים יוספטל מפצעיו.

נטען כי הנאשם גרם למותו של המנוח בכוונה תחילה בכך שהחליט להמיתו והמית אותו בדם קר, מבלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכל לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו משהכין את האקדח שבו גרם למותו.

ב. גרסת התביעה וגרסת ההגנה, בקליפת אגוז

2. עיקר ראיות המאשימה מבוסס על עדויותיהם של עדים אשר מסרו בעדותם דברים שלגרסתם שמעו מפיו של המנוח טרם מותו. המנוח נפטר כשעה לאחר שנורה. גרסת המאשימה היא כי עלה מדברי העדים כי המנוח נקב בשמו של הנאשם כמי שירה בו. מעבר לראיות אלו- דברי שכיב מרע של המנוח, הובאו ראיות לכך שהנאשם ניתק את הטלפון הנייד שלו ולכך שנעשה שימוש בטלפון המבצעי אך ביום הרצח וכי בסמוך לשעת הרצח הנאשם התקשר עם המנוח וכתוצאה מאותה שיחה הגיע המנוח לזירת הרצח על פי תיאום מראש עם הנאשם.  המאשימה הציגה במהלך הדיון איכונים שנעשו ל"טלפון המבצעי" ולטלפון של המנוח. כמו כן, בין היתר, הובאו ראיות באשר למפגש שהיה לנאשם עם המנוח ביום הרצח, בו נראה הנאשם כועס על המנוח, וכן גם לעניין כוונתו של הנאשם, מבעוד מועד, לפגוע במנוח, הכל כפי שיפורט להלן.
3. הנאשם העיד להגנתו. לגרסתו, בשעת הרצח היה על חוף ימה של אילת ועסק בדייג לילי. הובאו עדי הגנה לעניין קיומו של אוהל בחוף הים, כטענת הנאשם (העד יניב זינו), ולעניין מפגש שהיה לנאשם בבוקר למחרת הרצח עם חברו ואשתו (העדה פרנסין חסון).          לטענת הסנגוריה, בין היתר, לא עלה בידי המאשימה להוכיח העובדות הנטענות בסעיפים 1-6 לכתב אישום- היינו, העובדות בכתב האישום המתארות את השתלשלות האירועים עד לרצח. כן נטען כי יש לדחות כבלתי מהימנות את עדויות עדי התביעה באשר לדברים ששמעו מהמנוח. עוד נטען כי הדברים ששמעו מהמנוח אינם חד משמעיים וכי לא ניתן לבסס עליהם הרשעה בפלילים. ההגנה אף טענה שמשלא עלה בידי המאשימה להוכיח את העובדות הנטענות בסעיפים 1-6, הרי שממילא לא עלה בידה להוכיח את הנטען בסעיפים 7-11, שכן הא בהא תליה.
4. אתייחס תחילה לעדויותיהם של העדים אשר נכחו בזירת הרצח בסמוך לאירוע וכן לעדויות העדים שהעידו לגבי דברי המנוח, בסמוך למותו. 

ג. אמרות שכיב מרע מרגע הגעתו של המנוח לזירת הפשע ועד פטירתו:

טיגרן אסליקיאן

5.  אחד מהעדים שנכחו ראשונים בזירת האירוע הינו טיגרן אסליקיאן (להלן: "טיגרן"), המתגורר בסמוך לזירת הרצח, ברחוב לוס אנג'לס 1103 באילת. בערב קרות האירוע מושא כתב האישום, שב טיגרן לביתו בשעה 01:00 ועמד בחלון ביתו הפונה לחניה של בלוק 1107 ועישן סיגריה (עמ' 59 לפרוט'). בשעה 01:20-01:30  ראה טיגרן רכב מסוג יונדאי I30 בצבע בהיר נכנס לחנייה, נעצר באמצעה ובחור יצא מהרכב (להלן: "המנוח"). מאזור בלוק 1107 יצא בחור אחר וסימן בידו למנוח שיצא מהרכב, אז אמר המנוח "אה, הנה, זה פה. כנראה זה פה".  לאחר מכן חזר הבחור אל בלוק 1107. המנוח שיצא מהרכב חזר לרכבו, החנה אותו צמוד לבלוק 1107 ונכנס אחרי הבחור השני לפינה של בלוק 1107. כעבור מספר שניות או דקה שמע טיגרן כמה יריות, בערך 4 יריות. לאחר כדקה ראה שכן מבלוק אחר המתקרב לאזור ושמע אותו משוחח בטלפון עם המשטרה, או אז הבין טיגרן שקרה משהו (עמ' 60-63 לפרוט'). טיגרן תיאר את הבחור אשר סימן למנוח בידו- בחור גבוה, לבוש מכנס ארוך כהה, כנראה ג'ינס, וחולצה כהה בצבע בורדו, אדום, מבנה גופו גדול (עמ' 63 לפרוט').

התייחסות לטענות התביעה וההגנה-

6. לטענת התביעה טיגרן העיד באופן ברור ואמין בבית המשפט והצביע על המקום בו ארע המקרה בביקור שערכה עימו המשטרה בזירה. כן טענה כי מביקור שנערך בזירה בנוכחות טיגרן וב"כ הצדדים, הוכח כי במקום בו עמד טיגרן, בחלון דירתו, ניתן היה לשמוע את דבריו של המנוח בהגיעו לזירה בטרם נורה (ת/45 הדיסק שתיעד הביקור).
7. ההגנה לא חלקה על מהימנותו של העד (עמ' 30 לסיכומי ההגנה).

יוסף פרץ

8. העד הנוסף לאירוע מושא כתב האישום, הינו יוסי פרץ, אשר היה כבן 17 וחצי שנים בעת קרות האירוע, והתגורר בסמוך למקום קרות האירוע, בבלוק 1107 דירה 7 (עמ' 196 לפרוט'). פרץ העיד כי בשעה 01:00 לערך נרדם והתעורר בשעה 01:20 לשמע קול "בום גדול", כשהסתכל דרך החלון הבחין במישהו רץ כשיד שמאל שלו קרובה לבטנו, לבוש בחולצה אדומה וג'ינס כחול (עמ' 196 לפרוט'). כן הוסיף כי יד ימין של הבחור שברח היתה חופשית, היינו לא צמודה לגופו (עמ' 215 לפרוט'). פרץ ירד מדירתו לחנייה והבחין במנוח מתחת למשאית של "שיבולים", כשהוא פצוע. המנוח אמר לפרץ כי ירו בו וביקש כי יעזור לו. לדברי פרץ, התקשר פעמיים למשטרה וכן למד"א (עמ' 197 לפרוט'). פרץ העיד כי המנוח גמגם ולכן הבין חלק מדבריו בלבד (עמ' 199 לפרוט').
9. מתמלול השיחות המוקלטות למוקד 100, עולה  כי תחילה המנוח התקשר למוקד 100 מהטלפון הנייד שלו, בשעה 01:18, ואמר למוקדן "ירו בי בלא ברור"... ."ירו בי לוס אנג'לס". ..."שמה ירו בי"...צויין בתמלול השיחה כי הדובר גונח וסובל מכאבים. לשאלת המוקדן באיזו עיר הוא נמצא, השיב המנוח באילת, אך לא הצליח להשיב באיזה רחוב. בשלב זה הצטרף לשיחה העד יוסי פרץ אשר לקח לידיו את הטלפון הנייד של המנוח ושוחח עם המוקדן. (ת/70).
10. לכשהגיעה ניידת משטרה למקום, העיד פרץ כי אחד השוטרים ניגש אליו והשני ניגש לפצוע, היינו, למנוח (עמ' 200 לפרוט'). פרץ העיד כי השוטר שתחקר אותו שאל מה מספר תעודת הזהות שלו אך מאחר ולא זכר, עלה לביתו להביא את התעודה. כשחזר, מסר לשוטר את מספר תעודת הזהות (עמ' 201 לפרוט'). לאחר מכן, שאל אותו השוטר מה שמו של הפצוע ופרץ ענה לטענתו "אמרתי לו שקוראים לו שטרית. חשבתי שקוראים לו שטרית... כי הוא אמר, כי הוא אמר שטרית", לשאלה למי הוא אמר זאת, השיב פרץ "לי. בהתחלה, מתי שהזמנתי את המשטרה. כך הוא אמר גם לשוטר, אני לא הבנתי את זה פשוט"..."לשוטר שיצא אליו, לקראתו פעם ראשונה" (עמ' 202 לפרוט').  עוד טען פרץ כי השוטר אשר שוחח עם המנוח שאל את המנוח האם קוראים לו שטרית (עמ' 203 לפרוט'). וכן "ואז הוא בא לשוטר, והוא אמר לו שטרית, הוא אמר לו קוראים לך שטרית" (עמ' 203 לפרוט'). בהמשך העיד פרץ כי עמד ליד המנוח "ושאלתי אותו מי עשה לך את זה, והוא אמר לי שטרית. לא יודע. כל מילה שנייה שלו זאת היתה שטרית, אז חשבתי שקוראים לו שטרית." (עמ' 203 לפרוט'). לאחר שניתנה לפרץ אמרתו במשטרה לעיון, טען כי לא אמר לחוקר מימון שקוראים למנוח דוד בן שטרית אלא רק שטרית (עמ' 204 לפרוט'). בהמשך עדותו מסר פרץ כי הוא חושש ממה שיקרה לו לאחר שיצא מאולם בית המשפט וכי הוא מפחד (עמ' 205-206 לפרוט').   לשאלת ב"כ המאשימה האם שמע את השיחה בין המנוח לשוטר שהגיע לזירה, השיב פרץ בשלילה. כשרוענן זכרונו על ידי ב"כ המאשימה, שב וטען פרץ כי השוטר שאל את המנוח מה שמו והמנוח השיב "שטרית", ולכן סבר פרץ כי זהו אכן שמו של המנוח (עמ' 230). פרץ טען כי הוא מתקשה להעיד ומעוניין לסיים. (עמ 231 לפרוט'). בשלב זה ביקשה המאשימה להגיש את אמרתו של פרץ במשטרה מיום 31.8.10 בהתאם לסעיף 10א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות") ולהעדיפה על פני עדותו בבית המשפט, ביחס למה שראה ושמע פרץ בהקשר לפעילות השוטרים עם המנוח.