הרשעה בעבירה של הריגה בגין תאונת דרכים שגרמה למות נוסע

כתב האישום

1.         כתב האישום שהוגש כנגד הנאשם מייחס לו ביצוע העבירות הבאות: הריגה, עבירה על סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"); נהיגה בקלות ראש, עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה"); נהיגה במהירות לא סבירה, עבירה לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה"); עקיפה אסורה, עבירה על תקנה 47(ד)+(ה)(5) לתקנות התעבורה; תאונה הגורמת לחבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 38 לפקודת התעבורה.

            בפרק "העובדות" שבכתב האישום נאמר, כי ביום 15.12.04, סמוך לשעה 13:45, נהג הנאשם ברכבו מסוג "רנו" (להלן: "הרנו") בכביש המוביל מ"צור הדסה" לכיוון צומת "עציונה", כשברכבו ארבעה נוסעים נוספים (להלן: "הנוסעים"). מזג האוויר באותה עת היה גשום, והכביש רטוב.

            הנאשם עקף בנסיעה מהירה משאית שנסעה לפניו, תוך שהוא חוצה קו הפרדה רצוף. כמה שניות מאוחר יותר פנה הנאשם אל כביש מס' 10, והמשיך לנסוע במהירות לכיוון "בית שמש" (להלן: "הכביש").

            הכביש הינו דו-סטרי, ובו נתיב אחד לכל כיוון כשביניהם קו קטעים. שדה הראיה מכיוון נסיעת הנאשם הוא 280 מטר, ולאחר מכן מתעקל הכביש שמאלה (להלן: "העקומה"), ובין נתיבי הנסיעה מפריד קו רצוף המתרחב לכדי אי תנועה מצוייר על הכביש.

            לפני הנאשם נסעו באותה עת חמישה כלי רכב. הנאשם יצא לעקיפה רצופה של כל חמשת כלי הרכב שנסעו לפניו, תוך שהוא נוסע בנתיב הנגדי, בנסיעה מהירה, שאינה מתאימה למזג האוויר, ולתנאי הדרך, וממשיך בביצוע העקיפה המסוכנת, למרות שלא יכול היה לראות אם מגיע רכב ממולו מכיוון העקומה.

            לפני שהשלים את העקיפה, בהגיעו למקום בו בין שני הנתיבים מפריד קו הפרדה רצוף, ובעודו נוסע בנתיב השמאלי, פגע הרנו בעוצמה רבה בחזית רכב מסוג "פיאט דובלו" (להלן: "הפיאט") שהגיע באותו זמן מהכיוון הנגדי. כתוצאה מהפגיעה החזיתית הקשה נזרקו הפיאט והרנו לצדדים בעוצמה ונוסעיהם נפגעו.

            כתוצאה מהפגיעה הקשה נהרג במקום שי כהן, יליד 1979, שנסע במושב האחורי של הרנו. הנאשם ושלושת נוסעי הרנו הנותרים חולצו מהרנו לאחר שנוסר, ופונו באמבולנסים לבית החולים "הדסה" עין כרם, כששניים מהם פצועים באורח קשה, ושניים באורח קל. נהג הפיאט והנוסע שישב לצידו נפצעו באורח קל ופונו לבית החולים.

הודאת הנאשם והשאלה שבמחלוקת

2.         ביום 13.7.06 הודה הנאשם בעובדות שפורטו בכתב האישום.  עם זאת נותרה בין הצדדים מחלוקת משפטית - האם העובדות שבכתב האישום מגבשות עבירה של "הריגה", על פי סעיף 298 לחוק העונשין, כפי שהואשם הנאשם, או עבירה של "גרימת מוות ברשלנות", על פי סעיף 304 לחוק העונשין, כטענת הנאשם.

            בין ב"כ הצדדים הוסכם, כי יגישו סיכומים בכתב לטענותיהם, כאשר ב"כ הנאשם יסכם טענותיו תחילה ולאחר מכן תגיש ב"כ המאשימה סיכומיה. ב"כ הנאשם הגיש, בהסכמה, תשובה לסיכומי המאשימה.

תמצית טענות הצדדים

3.         בסיכומיו, ביקש ב"כ הנאשם, עו"ד עמיקם לויתן, לערוך אבחנה, מבחינה עובדתית, בין אירוע התאונה, שגרמה למותו של אחד מנוסעי הרנו, לבין העובדה שקודם לפנייתו של הנאשם לכביש בו אירעה התאונה, עקף הנאשם משאית שנסעה לפניו תוך חציית קו הפרדה רצוף. לשיטתו, אין קשר בין העבירה שביצע הנאשם בעקיפת המשאית לבין התאונה, שאירעה לאחר כברת דרך ניכרת שעבר הנאשם.

            אשר לאירוע התאונה הדגיש ב"כ הנאשם, כי כאשר יצא הנאשם לעקיפת כלי הרכב בכביש, ואף במהלך עקיפתם, היה זה כאשר בכביש היה מסומן קו מקווקו שהתיר עקיפה ולא אסר אותה. כמו-כן היה לנאשם שדה ראיה של 280 מטר. התאונה אירעה בסך הכל 13.3 מטר לאחר שהקו המקווקו הסתיים (תרשים הוגש בהסכמה וצורף לסיכומיו של ב"כ הנאשם). עם זאת, אין ההגנה חולקת על כך שהנאשם התרשל ולכן גרם למוות ברשלנות, אך אין לומר שאת מעשהו של הנאשם ליוותה מחשבה או מודעות פלילית, לא במובן של אדישות ולא במובן של קלות ראש. לשיטתו של ב"כ הנאשם, יתכן שהנאשם צריך היה להיות מודע לכך שיתכן שלא יספיק לסיים את העקיפה בטרם יסתיים הקו המקווקו המתיר לו את העקיפה, אולם אי מודעות היא היא הבסיס לרשלנותו ואין היא מגבשת מחשבה פלילית.

            ב"כ הנאשם היפנה לע"פ 3158/00 מגידיש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 80 (2000) (להלן: "עניין מגידיש"), כפסק הדין המנחה בסוגיות המשפטיות שלפנינו וכן לפסיקה שאותה צירף לסיכומיו, אשר לשיטתו תומכת בגישתו, כי אין להרשיע את הנאשם ב"הריגה", אלא אך ב"גרימת מוות ברשלנות".

4.         ב"כ המאשימה, עוה"ד אריאלה סגל-אנטלר, ציינה בסיכומיה את ההבחנה בין יסודות עבירת ההריגה לאלו של גרימת מוות ברשלנות, שעיקרן במהותו של היסוד הנפשי הנדרש: כך, היסוד הנפשי של עבירת "הרשלנות" מתאפיין ב"העדר מודעות" כלפי רכיבי היסוד העובדתי, ואין דרישה להתייחסות הנפשית כלפי אפשרות גרימת התוצאה של מוות, ואילו יסוד "הפזיזות", הנדרש בעבירת "הריגה", מתאפיין "במודעות" כלפי רכיבי היסוד העובדתי, לרבות אפשרות גרימת התוצאה כשמתווספת לכך פזיזות כלפי אפשרות התרחשותה של התאונה.

            עוד נטען, כי לא צריך להיות ספק כי התנהגותו של הנאשם עובר לתאונה היתה פזיזה, בכך שעקף את המשאית תוך כדי חציית פס הפרדה רציף, ולאחר מכן מהמר הנאשם בעקיפה מסוכנת נוספת, בתנאים שפורטו בכתב האישום. לשיטתה, המדובר בעקיפות מסוכנות שנעשו ברצון הנאשם, בתכנונו ובשליטתו המלאה. יש לראות בשתי העקיפות אירוע ארוך ומתמשך, לא עובדתית, המעיד על הלך רוחו של הנאשם בעת נהיגתו, שממנו ניתן להסיק איזה מן נהג הוא הנאשם. הנאשם לא עשה טעות ולא פעל בהיסח הדעת באופן חד פעמי, אלא פעל ברצון ומתוך החלטה מודעת לעניין העקיפות, המהירות והמסוכנות של מעשיו.

            עוד הוסיפה וטענה ב"כ המאשימה, כי גם לולא היה פס הפרדה לבן, בסוף המסלול, ההחלטה לצאת לעקיפה מסוכנת, בתנאים של הכביש ומזג האוויר, של חמש מכוניות, חייבת בהכרח להביא למסקנה, כי הנאשם פעל בפזיזות.

            אף ב"כ המאשימה הפנתה וצירפה פסיקה לתמיכה בגישתה.

5.         ב"כ הנאשם, בהגישו בהסכמה תגובה לסיכומי המאשימה, ציין, בעיקר, כי יש לאבחן את הפסיקה אליה היפנתה ב"כ המאשימה.

המסגרת הנורמטיבית

6.         סעיף 298 לחוק העונשין שכותרתו "הריגה" קובע כי - "הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יואשם בהריגה, ודינו - מאסר עשרים שנה".