הפ"ב 5528-05-14 מדטוב נ' מרק ואח'

1.בין הצדדים מתנהל הליך בוררות בפני עו"ד ורו"ח שמשון מרון (להלן – הבורר) בנוגע למחלוקת שהתגלעה ביניהם ביחס למקרקעין שבבעלותם המשותפת.

ביום 31/12/13 ניתן על ידי הבורר פסק ביניים, אשר אושר על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב ביום 19/2/14.

2.בהסתמך על הוראה בהסכם הבוררות המקנה זכות ערעור על פסק הבורר לפי סעיף 21א לחוק הבוררות תשכ"ח-1968, פנתה המבקשת למוסד לבוררות של לשכת עורכי הדין, במכתב הנושא תאריך 13/3/14, ועתרה למנות בורר בערעור.

3.ביום 3/4/14 פנה המוסד לבוררות של לשכת עורכי הדין לבורר, וביקש ממנו התייחסותו לבקשת המבקשת, וכלשון הפנייה:

1. "אודה להתייחסותך לבקשת עו"ד מגן משה, כי המוסד לבוררות ימנה בורר כנגד פסק ביניים.

2. העובדה שמציין בסע' 6 למכתבו, כי בדיון שהתקיים בפניך ביום 12.03.14, התברר סופית, שניסו להגיע להסכמה בדבר זהות הבורר וכן שאלת סמכות המוסד לבוררות למנות בורר בהתאם".

4.בתשובתו של הבורר מיום 6/4/14 למוסד לבוררות ציין הבורר כי לטעמו יש לדחות את הבקשה למינוי בורר בערעור משהמועד להגשתה חלף זה מכבר, וכן מן הטעם הנוסף שפסק הביניים כבר אושר על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב בפסק דין מיום 19/2/14.

5.על מכתבו זה של הבורר למוסד לבוררות יצא קצפה של המבקשת, משהיא רואה בו חבירה לצד שכנגד – התובעים בבוררות – המשיבים 1 עד 5. לדבריה "הבורר הפך להיות לפה ולסנגור של המשיבים". המבקשת טוענת כי הבורר לא היה צריך לנקוט עמדה במחלוקת שבין בעלי הדין בשאלה אם חלף המועד לבקשה למינוי בורר בערעור אם לאו, ומשעשה כן, הביע דעתו שהוא מצדד במשיבים ומשכך איבד את גורם האובייקטיביות ואינו ראוי עוד לאמון הצדדים. כפועל יוצא דינו להיות מועבר מתפקידו בהתאם להוראות סעיף 11 לחוק הבוררות.

6.אין צורך להכביר מילים על ההלכות בסוגיית העברת בורר מתפקידו, ודי אם אציין כי זו נבחנת בהתאם לכללים הנוהגים בבקשה לפסלות שופט. על המבקש להעביר בורר מתפקידו להוכיח, בהתבסס על ראיות אובייקטיביות, להבדיל מתחושה סובייקטיבית, קיומו של חשש ממשי למשוא פנים.

7.כאמור לעיל, סומכת המבקשת את בקשתה על מכתב התשובה של הבורר למוסד לבוררות של לשכת עורכי הדין, בו הביע את עמדתו בסוגיית המועד להגשת הערעור, אף בנוגע לכללים החלים על בקשה למינוי בורר בערעור, בציינו גם את המסקנה המתבקשת לטעמו מיישומם של כללים אלו.

אכן, מן הראוי היה כי הבורר לא ינקוט עמדה בשאלה שאיננה קשורה לסכסוך המהותי ולשאלות הטעונות הכרעה במסגרת הבוררות, אלא יסתפק בסקירת המצב מבחינה עובדתית ובהעברת המידע הרלבנטי. אלא שנקיטת העמדה באשר למועד הנכון להגשת הבקשה למינוי בורר בערעור, אינה כה דרמטית העולה לכדי אובדן האמון בבורר. מסקנתי זו נסמכת על כך שהבורר לא "התנדב" מיוזמתו להביע את דעתו בסוגיה, אלא התבקש על ידי המוסד לבוררות להתייחס לבקשת המינוי ולנטען על ידי עו"ד מגן במכתבו, והדעת נותנת שהבורר סבר כי עליו להשיב למוסד לבוררות על מנת שזה יוכל להחליט אם יש מקום למינוי, אם לאו.