הפ"ב 30560-01-13 עמותת זכר אליהו נ' ישיבת אור התלמוד

לפניי בקשה נוספת של המבקשת מיום 17/11/15 לביטול פסק דין בית משפט זה מיום 2/4/14, בו אושרו פסקי הבוררים מיום ל' ניסן תשע"א (2011) והמשכו מיום י"א אייר תשע"ב (2012), בהתדיינות שבין הצדדים.

בבקשה הנוספת הזו שמגישה העמותה אין ולוּ תחילת עילה לפתיחה מחדש של פסק הדין של בית משפט זה, אשר ניתן לפני שנה וחצי. לאחר שבהחלטתי האחרונה מיום 29/10/15 נדחו טענות המבקשת בבקשה קודמת שהוגשה באותו יום לביטול פסק הדין האמור, מגישה העמותה בקשה נוספת, פחות משלושה שבועות מאוחר יותר, בה שוב מבקשת לבטל את פסק הדין, והפעם בטענה שגילתה מעשה חמור של מרמה מצד הישיבה, אשר הסתירה מבית משפט זה את העובדה שעוד לפני מתן פסק הדין נשוא הבקשה הוגש כתב אישום מטעם עיריית ירושלים בשנת 2013 להריסת המבנים נשוא פסקי הבוררות.

פסק דינו של בית משפט זה מיום 2/4/14 הפך לחלוט זה מכבר, כפי שצוין בהחלטת בית משפט זה מיום 29/10/15; ברם לטענת המבקשת, למרות האמור קיימת עילה המאפשרת פתיחת פסק הדין, וזאת עקב גילוי התרמית האמורה. ידועה ההלכה כי בית המשפט יבטל פסק דין חלוט רק במקרים חריגים ביותר ובנסיבות קיצוניות בלבד, ברם לא מצאתי כי כך המקרה שלפנינו. המבקשת מציינת בעצמה (בסעיפים 5 - 11 לבקשה) כי כבר בהחלטת הדיינים נשקלה העובדה כי קיימות חריגות בנייה בנכס אשר עלולות להביא להריסתו וכי "המרמה" נחשפה עתה "על יסוד פסק הבורר עצמו" (ההדגשה במקור), שניתן כבר בחודש ינואר 2011. אי לכך, הרי שהמבקשת עצמה מאשרת בבקשתה כי כבר בעת מתן פסק הבורר האמור, אם לא במועד מוקדם עוד יותר, היא הייתה מודעת לקיומן של חריגות העלולות להביא לצו להריסת המבנה, והדיינים אף התייחסו לאפשרות זו. תמוהה אם כן טענת המבקשת כאילו שרק עתה, בימים האחרונים ממש (ולאחר שהגישה את בקשתה הקודמת מספר שבועות בלבד מוקדם יותר), גילתה קיומה של בעיה זו מול העירייה, כאשר הייתה יכולה בכל עת לבדוק לעומק את העובדות הרלוונטיות ולהעלותן בפני בית משפט זה בעוד מועד.

גם לגופו של עניין אין זה ברור כלל ועיקר כי ניתן להתייחס לגילוי החדש כאל מעשה מרמה וכי בכוחה להביא לביטול פסק דין, כיון שפסק הבוררות ניתן בשנת 2012 בעוד שצו ההריסה ניתן רק ביום 20/10/13, וניתנה ארכה עד ליום 20/10/14 להכשרת החריגות שבנכס; כך שאף בעת מתן פסק הדין של בית משפט זה ביום 2/4/14 ניתן היה עדיין לתקן את החריגות שבגינן ניתן צו הריסה. עובדה זו משתקפת בהחלטת הבוררים, המתייחסים למצב זה ולסיכון של מתן צו הריסה ושל הריסה בפועל כאל "אפשרות" עתידית בלבד.

בנוסף לאמור יצוין כי לבקשה לא צורף תצהיר כלשהו, כך שלטענות המבקשת באשר למועד חשיפת העובדות החדשות/ישנות האמורות, וכן לפרטי נסיבות צו ההריסה שניתן בבית משפט לעניינים מקומיים, אין כל גיבוי המאפשר התייחסות מצד בית המשפט; וכבר מסיבה זו לבדה דין הבקשה להידחות על הסף. בהקשר זה אציין כי מתוך המסמך של בית המשפט לעניינים מקומיים שמצרפת המבקשת לבקשתה, ואשר לטענת המבקשת מהווה הראיה החותכת למרמה הנטענת, כלל אין ציון של שם הנאשם, כך שאי אפשר לדעת מיהו הנאשם, וכן אין במסמך שהוגש כל זיהוי של הנכס אשר לגביו ניתן צו ההריסה; כך שעל פניו אין ללמוד מן המסמך על הקשר הנטען בינו לבין ענייננו.

עקב כל האמור עד כה, אף לא מצאתי כי יש צורך לקבל את תגובת המבקשת לטענות הרבות הנוספות נגדה הכלולות בתגובת ב"כ המשיבה, אשר בניגוד לבקשת המבקשת מגובה היטיב בתצהיר ובמסמכים נוספים.

סוף דבר, דין הבקשה להידחות והיא נדחית בזה.

בקשתה החוזרת של המבקשת חייבה את הגשת תגובה מפורטת ומנומקת של המשיבה, ועל העמותה להפנים שאם נדחית בקשה שהיא מגישה, הגורמות להוצאות מיותרות של הצד שכנגד, היא תיחשף לחיובי הוצאות נוספות על אלו שבהן חויבה בפסק הדין.

בהתאם, אני מחייב בזה את המבקשת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לטובת המשיבה בסך 8,000 ₪.

ניתנה היום, ד' טבת תשע"ו, 16 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: