הפחתת סכום החיוב בערובה לנוכח זכות הגישה לערכאות וזכות הקניין של חברה

1.       בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי במחוז המרכז (כב' השופט ד"ר א' סטולר) ב-ת"א 1811-08-07 מתאריך 29.10.2007, במסגרתה חויבו המבקשות בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיב (להלן גם - הבנק) בסך של 400 אלף ש"ח - בהסתמך על סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 (להלן: החוק, או חוק החברות).

דברי רקע וההחלטה נשוא הבר"ע

2.       המבקשות הגישו תביעה בסך 8 מיליון ש"ח כנגד המשיב בגין נזקים שגרם להן, לטענתן, כתוצאה מהפרת הסכם אשראי שנכרת ביניהם - וזאת, לשיטתן, בשל התנהלות בחוסר תום לב של הבנק. לגישת המבקשות, פעילות המשיב ומחדליו הובילו להפסקת פעילותן, לנזקיהן ולהליכי פשיטת הרגל שנפתחו כנגד מנהלן, מר אבי קידר (להלן: קידר), אשר ערב לחובותיהן. המבקשות הגישו בקשה לפטור מתשלום אגרת בית משפט מחמת עוניין ועל אף התנגדות המשיב, הבקשה התקבלה על ידי רשם בית המשפט המחוזי תל אביב. כשנה לאחר מכן הגיש המשיב בקשה לחיוב המבקשות בהפקדת ערובה בהסתמך על סעיף 353א לחוק, זאת, נוכח חששו שהמבקשות לא תוכלנה לשאת בהוצאות המשפט - אם יושתו עליהן - בשל קריסת המבקשת 1, והעובדה שקידר, הערב לחובותיהן, חב סכומי עתק למשיב.

3.       לאחר שנמסרה תגובת המבקשות החליט בית המשפט המחוזי הנכבד לחייב את המבקשות בהפקדת ערובה בסך 400 אלף ש"ח להבטחת הוצאות המשיב, המהווה 5% מסכום התובענה שהוגשה על ידי המבקשות. בהחלטתו פירש כב' השופט ד"ר סטולר את הוראות סעיף 353א לחוק, ובמסגרת ניתוחו, שכלל, בין היתר, בחינה של ההיסטוריה החקיקתית והפסיקתית של הסעיף, הסיק כי העקרונות והתכליות העומדים בבסיס סעיף 353א לחוק ואלה שבבסיס תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקסד"א) שונים הם ועל כן לא ניתן להקיש מן האחד לשני. להשקפת כב' השופט ד"ר סטולר, מרכז הכובד של סעיף 353א לחוק הוא חוסר יכולתה של החברה לשלם הוצאות, אם תחויב בהן ושיקול זה גובר על השיקולים האחרים של זכות הגישה לערכאות וסיכויי התביעה, המהווים שיקולים עיקריים כשמדובר בערובה לפי תקנה 519 לתקסד"א (או ביחס לתובע בשר ודם).

כנגד החלטה זו מופנית בקשת רשות הערעור שלפני.

טענות הצדדים

4.       המבקשות טוענות כי פרשנותו של בית המשפט הנכבד קמא את סעיף 353א לחוק שגויה ואינה עולה בקנה אחד עם הפרשנות שניתנה לסעיף זה במותבים אחרים שדנו באותה הוראת חוק. עוד טוענות המבקשות כי סכום הערובה שנקבע אינו מידתי ואינו סביר בנסיבות העניין ויוביל בפועל לדחיית התביעה, מבלי שבית המשפט נדרש בכלל לסיכויי התובענה. טענת המבקשות היא כי סעיף 353א לחוק הוא מעין-מקבילה של תקנה 519 לתקסד"א ומטרת שניהם למנוע הליכי סרק ולהבטיח את תשלום הוצאות הנתבע, במיוחד כאשר נראה שסיכויי התובענה נמוכים. עוד טוענות המבקשות כי יש להבחין בין ההוראה שהיתה כלולה בסעיף 232 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג - 1983 (להלן: הפקודה) (סעיף שקדם להוראת סעיף 353א לחוק) לבין סעיף 353א הקיים, שכן בסעיף החדש עוגנה במסגרת החוק - ההלכה הפסוקה לפיה יש נסיבות שבהן לא תחויב חברה תובעת בהפקדת ערובה - בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט. לטענת המבקשות, בית המשפט הנכבד קמא לא נתן דעתו, או לא נתן משקל ראוי לאפשרות זו.

5.       עמדת המשיב היא כי דין הבקשה להידחות. לגופו של עניין טוען המשיב כי הפרשנות הנכונה לסעיף 353א לחוק היא זו אשר נקט בה בית המשפט המחוזי ולפיה התנאי ההכרחי היחיד לחיובה של חברה במתן ערובה הוא חוסר יכולתה לשלם את ההוצאות באם הנתבע יזכה בדין. לטענתו, כאשר התובעת היא חברה, קיימת חזקה המצדיקה חיוב במתן ערובה להוצאות, אלא אם קיימים טעמים חזקים לסתירת חזקה זו. משנטען על ידי המבקשות עצמן כי הן בקריסה ובשים לב להתנהלות המבקשות בעבר (שהתאפיינה באי תשלום חיובים שהושתו עליהן על פי פסקי דין ופסיקת הוצאות) - ברי שלא יהיה ביכולתן לשלם את ההוצאות בתיק זה, באם המשיב יזכה בדין. על כן צדק בית המשפט הנכבד קמא כשקבע את סכום הערובה להבטחת ההוצאות. המשיב מוסיף כי תקנה 519 לתקסד"א איננה חלה במקרה דנן. עם זאת, לפנים משורת הדין הודיע הבנק כי הוא מסכים שבית משפט זה יורה על הפקדת מחצית סכום הערובה שהושת בלבד, כלומר 2.5% מסכום התובענה ולא 5% מהסכום האמור, כפי שקבע בית המשפט הנכבד קמא.

6.       כאן המקום לציין כי המשיב ביקש, בהמשך התנהלות ההליך, לצרף אסמכתא נוספת כתימוכין לטענותיו: את ההחלטה שניתנה ב-רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי (מוטי) זיסר (לא פורסם, 13.7.2008) (להלן: פרשת נאות אואזיס). ראיתי לקבל בקשה זו, הן מהותית (שכן מדובר בהחלטה שיפוטית) והן מאחר שהמבקשים לא התנגדו לכך.

          עתה הגיעה איפוא שעת הכרעה במכלול, ובאלה הדברים נעסוק בהמשך.

דיון והכרעה

7.       לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובת המשיב, החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה וזאת במשמעות תקנה 410 לתקסד"א ולאחר שניתנה הסכמת המשיב לכך.

כפי שיובהר- דינו של הערעור להתקבל באופן חלקי, הכל כמבואר להלן.

התשתית הנורמטיבית

8.       תקנה 519 לתקסד"א מסדירה את סוגיית המצאת הערובה לתשלום ההוצאות והיא קוראת כך:

"(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה;נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות".

          עיקר תכלית התקנה היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר בית המשפט סבור כי סיכויי ההליך קלושים. עם זאת, אין הכוונה להגביל את הגישה לבית המשפט רק לבעלי אמצעים. על כן, בית המשפט יפעל בנושא זה במתינות, תוך הפעלת שיקול דעת זהיר לגבי אופן הבטחת הוצאות המשפט. ראו: רע"א 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד (1) 647 (1990) (להלן: פרשת אויקל); ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ, פ"ד מז (3) 846 (1993); רע"א 2808/00 שופר סל בע"מ נ' אורי ניב, פ"ד נד (2) 845 (2000); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 751-750 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן - גורן, 2009).