הע"ז 5687-01-11 עמית נ' מדינת ישראל

בפניי בקשת הנאשמת להורות על ביטול כתב האישום בגין העסקת עובדת זרה שלא כדין וללא ביטוח רפואי, מחמת הגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית.

אקדים אחרית לראשית ואציין, כי לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, ואלו הם טעמיי.

טענות הנאשמת

1. העבירה המיוחסת לנאשמת נקבעה כעבירה מנהלית, וככזו יש לאכוף אותה, קרי , באמצעות הטלת קנס מנהלי ולא באמצעאות הגשת כתב אישום.

2. מדובר בעבירה ראשונה של הנאשמת, שהנה אשה בשנות הששים לחייה, ולא התנהלו כנגדה בעבר הליכים משפטיים או מנהליים כלשהם. בשנים האחרונות חלה הדרדרות במצבה הבריאותי ובמצבה המשפחתי. מדובר באשה שבמשך שלושה עשורים היתה הבעלים של עסקים בתחומי ההי-טק והעסיקה אלפי עובדים ישראלים, תוך הקפדה על תנאי העסקתם.

3. מהאשרה שהיתה לעובדת לא ניתן להבין כי מדובר באשרה המוגבלת לתחום הסיעוד בלבד בנוסף, העובדת עצמה הציגה מצג לפיו היא רשאית לעסוק בכל עבודה.

4. המאשימה פעלה בניגוד למדיניות שהיתה נהוגה בזמנים הרלוונטיים ביחס לעבירות דומות והגישה כתב אישום יזום, שעה שבנסיבות המקרה היה עליה לבכר את ההליך המנהלי.

5. בהתאם להחלטת בית הדין הארצי לעבודה, שדן בערעור שהגישה המאשימה על החלטת בית הדין (כב' השופטת דגן-טוכמכר), הועברה לעיונה של המבקשת רשימת כתבי אישום, ממנה עולה כי כתבי האישם הראשונים בנסיבות דומות לאלו של המבקשת, הוגשו כתבי אישום רק לאחר חודש דצמבר 2010, וכתב האישום דנן הוגש שבועות מספר לאחר מכן.

6. הגשת כתב האישום בהתאם להנחיות היועמ"ש משנת 2008, מבלי שחל שינוי המצדיק סטיה מהמדיניות הנוהגת, לפיה המאשימה נקטה בהליך מנהלי, נוגד את עיקרון הצדק וההגינות ופוגע באינטרס ההסתמכות של הנאשמת, במיוחד לאור פסיקתו העניפה של בית המשפט העליון, לפיו דרך המלך בטיפול הרשות בעבירות מנהליות הנה הטלת קנס מנהלי ולא הגשת כתב אישום.