העליון: מהם יחסי הכוחות בין נהנה, נאמן, ונושה של הנאמן?

השופט נ' הנדל:

1.      ראובן - הוא הנאמן, רוכש בנאמנות נכס מקרקעין בעבור שמעון - הוא הנהנה. לא נרשמת כל הערה בדבר הנאמנות. בחלוף הזמן מוכרז הנאמן כפושט רגל. לוי - נושהו של הנאמן, מטיל עיקול על הנכס ומבקש לממשו. הנהנה מתנגד. לוי לא ידע ואף לא היה עליו לדעת על קיומה של הנאמנות. למי הבכורה בזכויות בנכס - הנהנה או נושה הנאמן אשר הטיל את העיקול? האם היעדר רישומה של הנאמנות פוגם בתוקפה כלפי צדדים שלישיים ובכלל? הקיימת נפקות מיוחדת לעובדה כי הנאמן מצוי בפשיטת רגל? שאלות אלו רובצות לפתחנו בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בבש"א 3738/08, מיום 24.6.2009 (כב' השופט י' שפירא). על מנת להכריע בסוגיה יש להידרש לשתי שאלות מקדמיות. האחת - מהי נאמנות?; האחרת - מהם יחסי הכוחות במשולש שצלעותיו: נהנה, נאמן, ונושה של הנאמן. טרם נתמודד עם הסוגיות שהוצגו, תובא תחילה המסגרת העובדתית.

רקע עובדתי

2.      ביום 14.10.1993 רכש משיב 5, מר סטיבן בלוך (להלן: "בלוך"), זכויות בנכס מקרקעין (להלן: "הנכס"). התבצע רישום לעסקת הרכישה בלשכת רישום המקרקעין בירושלים ביום 17.9.1995. בחלוף הזמן, לאחר שחובותיו כלפי בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק") לא נפרעו, פתח האחרון בהליכים משפטיים נגד בלוך. בהמשך הדרך הוכרז הלה פושט רגל. במסגרת ההליכים שהתנהלו נגד בלוך, הוטל על ידי כונס הנכסים מטעם הבנק (להלן: "הכונס") עיקול על נכסיו, ביניהם אף על הנכס נשוא הערעור. לכשפתח הכונס בהליכים למימוש הנכס, הגישה משיבה 4 (ולאחר מכן צורפו המשיבים 1-3, להלן יקראו המשיבים 1-4: "המשיבים") בקשה לביטול העיקול וכינוס הנכסים על הנכס בפני בית המשפט המחוזי בירושלים, כמו גם בקשה לעיכוב ביצוע הליכי מימוש העיקול, שנתקבלה.

טענות הצדדים וההכרעה בבית המשפט המחוזי

3.      את הבקשות האמורות לעיל ביססו המשיבים על הטענה לפיה רכש עבורם בלוך את הנכס בנאמנות, ומשכך אין הבנק יכול להטיל עיקול על הנכס. המשיבים הציגו "הצהרה על ידי נאמן" לפי סעיף 74 לחוק מס שבח מקרקעין תשכ"ג-1963, כיום חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), תשכ"ג-1963 (להלן: "חוק מיסוי מקרקעין"), בה הודיע בלוך לרשות המס כי רכש כנאמן את הנכס עבור המבקשים. עוד הוצגו אישורי מיסים שונים מרשויות מיסוי מקרקעין וכן העתק יפוי כח בלתי חוזר מאת בלוך, במסגרתו מייפה האחרון את כוחו של עו"ד בר סימן טוב: "למכור, להעביר, להשכיר, להחכיר, בתמורה ושלא בתמורה, למשכן, לשעבד" את הנכס האמור לפי רצון המשיבים. לגישת המשיבים, העיכוב שבהעברת הזכויות מבלוך למשיבים נוצר בשל עניינים הנוגעים ליחסים שבינם לבין עצמם, ובכל אופן, אין במחדל זה של אי-שינוי המרשם כדי לפגום במהותה של הנאמנות.

        לטענת הכונס, הנאמנות כלל לא הוכחה וזאת מטעמים מספר: הימנעות המשיבים מלצרף להליך את עו"ד גדליה זיסקויט, אשר ייצג את בלוך בעסקת רכישת הנכס וחתם על הצהרת הנאמן; אי-הצגת הסכם הנאמנות המכונן את הנאמנות שבמהות ההליך ואי-הצגת מסמכים מהם ניתן לבחון את ההסכמה שבין המשיבים לבלוך בנושא הנאמנות. עוד טען הכונס כי תמוה הדבר שבמשך 15 שנים לא הועברה הבעלות בנכס מהנאמן (בלוך) לנהנים (המשיבים).

4.        בראשית פסק דינו המפורט והמנומק, סקר בית המשפט המחוזי את מהותו של מוסד הנאמנות, ואת מצבת הזכויות המוקנות לנאמן ולנהנה בנכס נשוא הנאמנות. לאחר מכן פנה בית המשפט המחוזי לבחון האם קיימת חובה לרישום הערה בדבר הנאמנות, שכן היעדר רישום עלול ליצור עמימות ביחס לבעל הזכויות בנכס, כבמקרנו. בית המשפט המחוזי עמד על המתח הקיים בחוק הנאמנות, בין האיסור לרדת לנכסי הנאמנות בגין חובות הנאמן, לבין עקרון פומביות המרשם. נסקרה פסיקתו של בית משפט זה, תוך הדגשת התפתחותן של "הנאמנות הקונסטרוקטיבית" וה"זכויות שביושר". עוד קבע בית המשפט המחוזי כי על אף המשקל הממשי שנתנה הפסיקה לעקרון פומביות המרשם, הרי שאין פסול במצב של "נאמנות מוכמנת", וכי כאשר מדובר על "נאמנות אמת", להבדיל מ"נאמנות למראית עין", תגבר זכותו של הנהנה על זכותו של המעקל. זאת, בין היתר, נוכח חובת הנאמנות של הנאמן וזיקתו של הנהנה לנכס. בבואו ליישם קביעותיו במסגרת העובדתית הרלוונטית, קבע בית המשפט המחוזי כי רישומי המס מלמדים שהנכס נרכש בנאמנות אמיתית שאינה למראית עין. בהיותה כזו, נפסק כי המשיבים הם הנהנים ובעלי זכות הבעלות בנכס, וכי דינו של העיקול שהטיל הבנק להתבטל.

טענות הצדדים בערעור

5.        לטענת המערערים, למרשם המקרקעין חשיבות מרובה, וקיימת חובה לרשום בו את דבר הנאמנות במקרים כגון דא. נטען כי אין מדובר בעסקת נאמנות, כי אם בעסקת מתנה, אשר דינה להתבטל במצבי חדלות פירעון של נותן המתנה. לחלופין הוסף, כי בהיעדר רישום הנאמנות, לא יכול היה הבנק לדעת אודותיה. ברמה העובדתית נטען כי לא הוצג לפני בית המשפט המחוזי כל הסכם נאמנות, אלא אך הודעה על קיומה של נאמנות, אשר הומצאה גם לרשות המיסים. דגש הושם על מחדלם של המערערים אשר לא רשמו את דבר הנאמנות משך 15 שנה, ואף לא ביקשו לרשום הערת אזהרה לגביה. לכן, לדעת המערערים, הפרו המשיבים את חובת הזהירות שלהם כלפי הבנק, והאחרון גובר במירוץ על הבעלות בנכס.

        מן העבר האחר, סומכים המשיבים את ידם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. נטען כי המערערים לא טענו כל טענה מהותית ביחס לקביעות העובדתיות או המשפטיות של בית המשפט המחוזי. הודגש כי טענת עסקת המתנה הינה הרחבת חזית אסורה. הוטעם, כי העיכוב ברישום הבעלות ביחידות שונות של הנכס נוצר עקב רצונם של המשיבים לשפצו ולכרות הסכם פירוק שיתוף וייחוד דירות, כמו גם עקב נסיעתם של המשיבים לחו"ל. עוד נטען, כי משנודע למערערים על זכויות המשיבים בנכס, אין בהיעדרה של הערה כל משמעות, מאחר ולמערערים לא נגרם כל נזק. הוסף כי המשיבים הוכיחו כי מדובר בנאמנות אמת, ואין להתערב בקביעה עובדתית זו של הערכאה המבררת. הוער כי למערערים אין זיקה לנכס וכי אין זיקה בין חובותיו של בלוך לבין הנכס. עוד נטען, כי הבנק לא שינה מצבו לרעה בשל העובדה שלא נרשמה הערה על הנאמנות.

דיון והכרעה

6.        הנאמנות מקורה כבר בשיטת המשפט ברומא העתיקה, שם הוגדר הנאמן כאדם הרוכש נכס מסויים, כדי להשיבו למוכר. עסקת נאמנות נוספת מתוארת במקרה בו מקנה פלוני המצוי במצוקה את אחוזתו לחבר חזק ממנו, על מנת שהאחרון ישיב לו את הנכס בתום התקופה המסוכנת. מסגרת זו נקראה נאמנות, שכן היא מבוססת על האמון לפיו יוחזר הנכס לבעליו המקורי. המדובר היה למעשה במכירת נכס מדומה, כאשר העילה האמיתית להעברתו אינה ידועה. במעמד העברת הבעלות בין הצדדים, נכרת ביניהם אף הסכם - Pactum Fiduciae - אשר תחם את זכויות הנאמן כלפי הנכס (וראו: מאיר מינרבי, "Fiducia - נאמנות" המשפט ב 341 (התשנ"ה-1994)).

           ומן המשפט העתיק לימינו אנו. לפני כשלושים שנה נחקק חוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק הנאמנות"). הוראות כלליות מופיעות בפרק א' לחוק, ולענייננו נתרכז בחמשת הסעיפים הראשונים. מהות הנאמנות מוגדרת בסעיף 1 לחוק הנאמנות באופן הבא:

"1. נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב הנאמן להחזיק או לפעול לטובת נהנה או למטרה אחרת".

           נדרשת זיקה לנכס. המונח "זיקה" לא הוגדר. על פי פשוטו של מקרא, אין דרישה לבעלות. בספרות הוכרה דעה אחרת (ראו: י' ויסמן "אבני נגף בחוק הנאמנות" עיוני משפט ז (תשל"ט) בעמ' 282; והשוו: שלמה כרם חוק הנאמנות, תשל"ט-1979 (מהדורה רביעית, תשס"ד) (להלן: "כרם") עמ' 102-103). ראוי לציון כי לפי עמדת הצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011, ה"ח 595 (להלן: "הצעת חוק דיני ממונות"), קיומה של בעלות הנאמן בנכס מהווה תנאי ליצירת הנאמנות:

"נאמן הוא בעלים של נכס, החייב לפעול לגביו לטובת אדם (בפרק זה - הנהנה) או למטרה אחרת". (ראו סעיף 563 להצעת חוק דיני ממונות, ומיגל דויטש פרשנות הקודכס האזרחי (חלק א', תשס"ה) בעמ' 138).

        כיום, נדמה כי עמדת הפסיקה של בית משפט זה היא שזיקה אין פירושה בהכרח בעלות בנכס הנאמנות (ראו למשל ע"א 4660/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' משה לישיצקי, פ"ד נה(1) 88; ע"א 6406/03 נאמני ההקדשות של העדה הספרדית בעיה"ק צפת ומירון נ' תומר שמעון כמוס (16.6.2005)). הואיל ובמקרה הנדון נקבע שקיימת בעלות של הנאמן בנכס, ראוי להדגיש את הסיפא של סעיף 1, לפיה חיובו של הנאמן הוא לפעול לטובת הנהנה או למטרה אחרת, קרי - לא לטובתו הוא. תהא הזיקה אשר תהא, הדגש מושם על אחריותו של הנאמן לפעול למען האחר.

כיצד נוצרת הנאמנות? זהו נושאו של סעיף 2 לחוק הנאמנות הקובע: