העליון זיכה קטין שנמצא אחראי לאי מניעת אונס לאור זיכוי יתר המעורבים בפרשה

           בקשה לעריכת משפט חוזר לפי העילה הקבועה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ''ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) ולהפעלת הסמכות הנתונה לבית משפט זה בסעיף 31(ד) לחוק בתי המשפט, לפיו יזוכה המבקש, בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה, מעבירת אי מניעת פשע לפי סעיף 262 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) מבלי שייערך משפט חוזר בעניינו.

1.        במוקד בקשה זו עומדת פרשת אונס מחרידה אשר בוצע במתלוננת בחודש אפריל 2004 בגן ציבורי בעיר במרכז הארץ. שני כתבי אישום בגין עבירת אינוס בנסיבות מחמירות הוגשו נגד ארבעה נאשמים בפרשה - כתב אישום אחד הוגש נגד שני בגירים, ר' וי', וכתב אישום שני הוגש נגד שני הקטינים להם יוחסה מעורבות במעשה, המבקש וב'. בסופם של ההליכים, הורשעו שני הבגירים בבית המשפט המחוזי בתל אביב, אך זוכו מחמת הספק בהליך ערעור שנדון בבית משפט זה; הקטין ב', שהואשם יחד עם המבקש בכתב האישום, זוכה על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב בשבתו כבית משפט לנוער; והמבקש זוכה בערכאה הדיונית מעבירת האינוס אשר יוחסה לו, אך נקבע כי הוא ביצע עבירה של אי-מניעת פשע לפי סעיף 262 לחוק העונשין. עניינו של המבקש הסתיים באי-הרשעה לפי סעיף 24(2) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971. עתה, פונה המבקש בבקשה לעריכת משפט חוזר בעילה הקבועה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט של עיוות דין, זאת בטענה כי הותרת הקביעה שהוא ביצע עבירה של אי מניעת פשע, שממנו זוכו בסופו של יום שלושת הנאשמים האחרים להם יוחסה מעורבות במעשה, אינה צודקת ויוצרת עיוות דין כלפיו. בתשובה לבקשה, מסכימה המשיבה כי למבקש נגרם עיוות דין, ובנסיבות שנוצרו מסכימה היא לזיכויו של המבקש לפי סעיף 31(ד) לחוק בתי המשפט. בנסיבות אלה, אפרט את השתלשלות ההליכים בפרשה בטרם אדון בבקשה לגופה.

השתלשלות ההליכים

2.        ביום 27.4.04 הוגשה במחלק הנוער של המשטרה תלונה על אונס קטינה כבת 13 וחצי שנים בגן ציבורי בעיר מגוריה. על פי התלונה, המתלוננת צעדה לעבר ביתה בליל שבת לאחר בילוי עם חברותיה. בדרכה, כשנכנסה לגן ציבורי בעיר, זיהו אותה ארבעה נערים שישבו בסמוך לגן והחלו לרדוף אחריה. לאחר שנתפסה על ידם, אחד מהם נשק לה, הפשיט אותה ואנס אותה, בעוד שהיתר אחזו בה. בשלב מסוים, כך טענה המתלוננת בחקירתה, אחד מהנערים נעמד בצד. אשר להכרות המתלוננת עם תוקפיה, היא מסרה בחקירה שהכירה את התוקפים קודם לאירוע האונס באופן שטחי, וכן שנתקלה בהם לאחר האונס והם איימו עליה שלא לדווח למשטרה על שאירע.

3.        בידי המשטרה לא היה קצה חוט באשר לזהות תוקפיה של המתלוננת. ביום 31.5.04 זיהתה המתלוננת ברחובות העיר אדם בשם ר' כמי שאנס אותה. ר' נעצר, והמתלוננת הצביעה עליו כעל מבצע מעשה הבעילה בפועל. בחקירתו הודה ר' כי אנס את המתלוננת והפליל שלושה אחרים שלטענתו נטלו חלק במעשה: י', ב' והמבקש. לאחר מכן, ביצע ר' שחזור של אירוע האונס.

4.        בעקבות הודעותיו המפלילות של ר' נעצרו שלושת האנשים הנוספים להם ייחס ר' מעורבות בפרשה.

           י' הכחיש תחילה את המיוחס לו. לאחר ניסיונות שכנוע של חוקר המשטרה, ומבלי שפגש עורך דין על אף בקשתו, הוא הודה במיוחס לו והפליל את יתר המעורבים, ר', ב' והמבקש. לי' לא נערך מסדר זיהוי או שחזור בזירת האירוע.

           ב', הקטין הנוסף ששמו נמסר לחוקר על ידי ר', הכחיש לכל אורך הדרך את מעורבותו באירוע, גם לאחר שעומת עם הנאשמים האחרים. במסדר זיהוי תמונות לא זיהתה המתלוננת את ב' כמי שהיה מעורב באירוע.

           גרסתו הראשונית של המבקש ביחס לאירועי אותו הערב לא הייתה קוהרנטית, אם כי הוא דבק בעמדתו כי לא הוא שביצע את מעשה האינוס. לאחר שנחקר כמה פעמים, ולאחר שעומת עם ר', שהטיח בפני המבקש כי הוא נכח באירוע תוך שציין כי חלקו של המבקש התמצה בצפייה - מסר המבקש הודאה. בהודאה נאמר כי ר' ראה את המתלוננת ואמר לחבורה לרוץ אחריה במטרה לתפוס אותה. המבקש סיפר כי לאחר שנתפסה המתלוננת, ר' אנס אותה, בעוד שהמבקש עצמו לא לקח חלק פעיל במעשה. כן מסר המבקש בהודאתו כי הוא לא ראה את י' ואת ב' אוחזים במתלוננת בשעת ביצוע המעשה ואמר כי ככל שידוע לו הם רק שוחחו עם ר'. לאחר מכן, ובעקבות אמירת החוקר למבקש כי הוא לא סיפר את כל הידוע לו, שינה המבקש את גרסתו ואמר כי י' וב' החזיקו בידיה וברגליה של המתלוננת בשעה שר' אנס אותה.

ההליכים המשפטיים

5.        כאמור, בגין אירוע האונס המתואר הוגשו לבית המשפט המחוזי בתל אביב שני כתבי אישום, האחד נגד שני הבגירים, ר' וי', והשני נגד הקטינים, ב' והמבקש. בשני כתבי האישום יוחסה לנאשמים עבירת אינוס בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 345(ב)(1) ו-(5) לחוק העונשין.

6.        בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטים ב' אופיר-תום, מ' סוקולוב, וי' שנלר) הרשיע את ר' ואת י' בעבירת האינוס שיוחסה להם בכתב האישום, לאחר שדחה את טענות השניים כנגד קבילות הודאתם, נתן אמון מלא בעדות המתלוננת, והתמודד עם סתירות ואי-התאמות מסוימות בגרסאות המעורבים.

7.        ההליך נגד ב' ונגד המבקש התנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב בשבתו כבית משפט לנוער. אשר לב', קבע הרכב השופטים (כבוד השופטים ש' טימן, ת' שפירא, וש' ברוש) כי יש לזכותו ממעורבות במעשה האונס משום שלא הוכחה אשמתו מעבר לכל ספק סביר, וזאת, בין היתר, על יסוד חוסר ההתאמה בין התיאור שמסרה המתלוננת לבין מאפייניו החיצוניים של ב'; אי-זיהויו של ב' במסדר זיהוי שנערך למתלוננת; וכן על יסוד גרסאותיו העקביות והכחשתו החד משמעית של ב' את מעורבותו במעשים. 

8.        בעניינו של המבקש הכריע בית המשפט המחוזי, כקביעה עובדתית, כי מעורבותו באירוע האונס התמצתה בעמידה מן הצד ובצפייה במתרחש. הכרעה זו הושתתה על החלטת בית המשפט לבכר את הודאתו של המבקש אשר נמסרה במהלך החקירה, בה הודה שנכח בזירת הפשע אך לא נטל חלק פעיל במעשה האונס, על פני גרסתו במשפט בה טען המבקש כי הודייתו במשטרה הייתה סיפור בדיה שנבע מהבטחות החוקרים להקל בעונשו ומהלחצים שהללו הפעילו עליו. בית המשפט מצא שני חיזוקים ראייתיים להודאתו של המבקש. החיזוק האחד היה כי הודאתו של המבקש השתלבה עם עדותה של המתלוננת, לפיה אחד המעורבים באונס עמד בצד, והחיזוק הנוסף היה בהשתלבות הודאת המבקש עם הודעותיו המפלילות של ר', והתפקיד שר' ייחס למבקש כצופה מן הצד. עוד יצוין כי הודעותיו של ר' ביחס למבקש נמצאו על ידי בית המשפט המחוזי עדיפות על פני הודעותיו המפלילות של י', בהן נטען כי המבקש נטל חלק פעיל יותר במעשה האינוס. 

           בהמשך לכך, נפסק כי מחדל אי-העשייה של המבקש מצדיק את הרשעתו בעבירת אי מניעת פשע, לפי סעיף 262 לחוק העונשין. בהקשר זה קבע בית המשפט שידיעת המבקש כי עתיד להתבצע במתלוננת מעשה פשע השתכללה לאחר שהמרדף אחר המתלוננת הסתיים בהפלתה ארצה, הפשטתה והחזקתה על ידי המבצעים האחרים. משקבע בית המשפט שהמבקש לא נקט בכל האמצעים הסבירים הדרושים למנוע את השתכללות העבירה, הוכרע כי הוא ביצע עבירת אי מניעת פשע.

9.        גמר הדין בעניינו של המבקש ניתן ביום 30.1.07. בית המשפט הכריע כי בנסיבות המקרה יש להימנע מהרשעתו של המבקש בביצוע העבירה. על אף הכחשת המבקש את מעורבותו באירוע, קבע בית המשפט כי במקרה דנן ראוי להימנע מהרשעת המבקש בין היתר בשל גילו הצעיר, נסיבותיו המשפחתיות, התסקיר החיובי שהוגש בעניינו, התארכות ההליכים, והעובדה כי למעט מעורבותו באירוע נראה היה לבית המשפט שהוא מנהל אורח חיים נורמטיבי. אי לכך, הועמד המבקש בפיקוח שירות המבחן לתקופה של 6 חודשים; חויב לחתום על התחייבות כספית בסך 5,000 ש"ח להימנע מביצוע עבירה לפי סימן א' לפרק ט' של חוק העונשין; וכן חויב בתשלום פיצוי למתלוננת בסך 1,500 ש"ח.

10.      ר' וי' הגישו ערעור על פסק הדין המרשיע בעניינם לבית משפט זה (כבוד השופטים א' ריבלין, א' גרוניס, וח' מלצר), אשר זיכה אותם ביום 28.9.08 מחמת הספק מהעבירה בה הם הורשעו. בפסק הדין נדחתה טענת המערערים כי יש לפסול את הודאתם בגין מחדלי חקירה. עם זאת, נקבע כי יש ליתן להודאות משקל נמוך בשים לב לכלל הסתירות הקיימות בהודאות. בית המשפט מצא את חוסר ההתאמה בין גרסת המתלוננת, לפיה היא נתקלה במבצעי האונס לפני האירוע ולאחריו, לבין הודאות המערערים שהכחישו כל היכרות מוקדמת או קשר עם המתלוננת לאחר המעשה, כמעלה סתירה מהותית בחומר הראיות ששימש להרשעת המערערים. בנוסף, התייחס בית המשפט למרחק הגיאוגרפי הרב בין מקום ביצוע האונס כפי שצוין על ידי י', לעומת מקום הביצוע לפי גרסת המתלוננת. בית המשפט אף עמד על משמעות זיכויו של ב' בבית המשפט המחוזי, וקבע כי הדבר מעלה ספק באמינות ההודעות של ר' ושל י' בחקירתם, בהן הם הפלילו את ב'. לבסוף, התייחס בית המשפט למחדלי החקירה בעניינו של י', ובכללם, אי-עריכת שחזור והעובדה שלא התבצע מסדר זיהוי. נוכח הסתירות והקשיים הללו, קבע בית המשפט כי הגם שאין כל ספק כי המתלוננת נאנסה, יש לזכות את ר' ואת י' מחמת הספק מעבירת האינוס בה הורשעו.

הבקשה לעריכת משפט חוזר

11.      עתה, הגיש המבקש בקשה לעריכת משפט חוזר. בבקשה, טען בא כוחו של המבקש שלא ניתן להותיר את הקביעה כי המבקש ביצע עבירה של אי מניעת פשע כאשר כל הנאשמים שהועמדו לדין בגין ביצוע אותו פשע זוכו נוכח קשיים ראייתיים בפרשה. לדבריו, הסתירות והפגמים בתשתית הראייתית שהובילו לזיכויים של האחרים מעלים את אותו הקושי ביחס לקביעה בדבר מעורבותו של המבקש באירוע.