העליון אישר: לא ייאסר פרסום קלטת שהיא חלק מחומר חקירה- פומביות הדיון גוברת

           ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ע' מודריק), אשר דחה את עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ש' בקר), בגדרה נדחתה בקשת העורר כי יינתן צו איסור פרסום על ראיה הנכללת בחומרי החקירה בתיק הפלילי המתנהל נגדו.

רקע עובדתי והשתלשלות ההליכים

1.        עררו של העורר נסב על קלטת בה הוא נשמע לכאורה מזמין או שוקל לפגוע באדם אחר. לטענת העורר, יש חשש כי אמצעי התקשורת יגלו עניין בתוכנה של הקלטת ויפרסמוה לפני הצגתה כראיה במשפט. מאחר שבכוונת העורר לטעון במהלך המשפט נגד קבילות הקלטת, פרסומה של הקלטת עלול להביא למצב בו תתפרסם ראיה פסולה, באופן שישחיר את דמותו של העורר ובאופן העלול אף להשפיע באופן עקיף על בית המשפט בבואו להכריע את דינו.

           העורר ביסס את טענותיו על שלשה אדנים: סמכותו הטבועה של בית המשפט; היקש מסעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002 (להלן: חוק חקירת חשודים); והאיסור על פגיעה בהליך הפלילי ("סוב-יודיצה"), הקבוע בסעיף 71 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט).

2.        בית משפט השלום דחה את בקשת העורר, בהעדר עיגון חוקי ובהעדר תקדים לבקשה כגון דא. עררו של העורר לבית המשפט המחוזי נדחה אף הוא. 

           בית המשפט המחוזי העיר כי היה מעדיף אילו הדיון אודות אשמתו או חפותו של נאשם או לגבי משקלן של ראיות היה מתנהל בדל"ת אמותיו של בית המשפט, אולם קבע כי הדבר אינו מצדיק נקיטה ב"צעדי מנע" ללא סמכות ועיגון בחוק.

           עוד נקבע כי סמכותו הטבועה של בית המשפט אינה מאפשרת הוצאת צווים כלפי כולי עלמא שתכליתם למנוע פרסום ראיות עתידיות, שאם לא כן, היה מקום לשקול לעשות בה שימוש בכל משפט פלילי; כי חוק חקירת חשודים מיועד לתכלית מסוימת כלפי סוג ראיות מסוים, ואין מקום לערוך היקש מהאמור בו לגבי ראיות אחרות; וכי דין הסוב-יודיצה אינו משמש מקור סמכות שכן לא נובעת ממנו הוראת איסור פרסום כללית, ומאחר שהפרסום אינו מונח בפני בית המשפט, אין לומר דבר על הפרת הדין העלולה להיות גלומה בו.

           סיכומו של דבר, שבית המשפט המחוזי דחה את עררו של העורר. בסיפא להחלטתו, בית המשפט הפנה תשומת לבם של אמצעי התקשורת למען ישקלו שקול היטב טרם יתבצע פרסום כלשהו העלול להיות מפר חוק, ושמא יטיבו לעשות אם יפנו לבית המשפט טרם פרסום כאמור.

           על החלטה זו נסב הערר שבפנינו. 

טענות הצדדים

3.        העורר קובל על הדלפות שונות אשר אירעו, לטענתו, בתיק זה בשלב דיוני מעצרי הימים ועוד לפני הגשת כתב האישום, מה שממחיש, לדבריו, את הצורך במתן צו איסור פרסום בנוגע לקלטת המדוברת.

           העורר אינו חולק על כך שההקלטה נשוא הדיון אינה נכנסת ישירות לגדרו של סעיף 13 לחוק חקירת חשודים. זאת, מאחר שמדובר בהקלטה שנעשתה על ידי אדם פרטי, להבדיל מחקירה מוקלטת או פעולה חקירתית שבוצעה על ידי הגוף החוקר. אולם, לאור אופי הראיה שאיסור פרסומה מתבקש, העורר מבקש כי ייעשה שימוש בפסיקה העניפה שדנה בשיקולים ובאיזונים על פי סעיף 13 הנ"ל. בהקשר זה מפנה העורר, בין היתר, לפסק הדין בע"פ 10994/08 מדינת ישראל נ' תורג'מן (לא פורסם, 14.5.2009) (להלן: עניין רון תורג'מן), בו עמד בית משפט זה על הערכים והשיקולים הצריכים איזון בנוגע לפרסומה של קלטת חקירה, ובו ייחס בית המשפט משקל לעיתוי בקשת הפרסום מבחינת שלב החקירה או ההליך השיפוטי. כן מפנה העורר לבש"פ 4275/07 רשות השידור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.9.2007) שעניינו בבקשתה של רשות השידור לפרסם קטעים מחקירתו של רומן זדורוב (להלן: עניין זדורוב). שם  נקבע כי התנגדות הנחקר לפרסום המבוקש הוא שיקול נכבד לאסור על הפרסום, וכי השלב הדיוני בו מצוי ההליך המשפטי מהווה אף הוא שיקול מרכזי.

           העורר מוסיף כי אין בסעיף 71 לחוק בתי המשפט מנגנון המאפשר הגנה על זכותו של העורר להליך הוגן, וטוען כי השחיקה הרבה במעמדו של סעיף זה היא אשר מחייבת אותו להגיש בקשה לאיסור פרסום בשלב כה מוקדם.

           בנוסף, בהסתמכו על פסיקת בתי המשפט, העורר עומד על התכליות העומדות בבסיס המסגרת הנורמטיבית שעניינה עיון בחומר חקירה, ומדגיש את הצורך בהגנת פרטיות הצדדים להליך, מניעת פגיעה בהליך המשפטי, מניעת יצירת דעה קדומה ומימוש זכותו של נאשם להליך הוגן.

           לטענת העורר, לבית המשפט סמכות ליתן צו איסור פרסום כאמור, בין אם מכוח סעיף 71 לחוק בתי המשפט, ובין אם מכוח סמכותו הטבועה אשר נועדה לאפשר עשיית משפט צדק.

4.        המשיבה הצביעה על כך שאין אכסניה חוקית לבקשת העורר. לטענתה, אין להקיש מסעיף 13 לחוק חקירת חשודים, אשר הרציונאלים הניצבים בבסיסו אינם חלים בענייננו, שכן אנו עוסקים בהקלטה פרטית, להבדיל מהקלטה במסגרת חקירה. 

           אשר לחשש מפני השפעה על ההליך השיפוטי, הרי שמדובר באפשרות רחוקה. לטענת המשיבה, המניע האמיתי העומד מאחורי הגשת הערר הוא חששו של העורר מפגיעה בשמו הטוב, אם הקלטת אכן תתפרסם בכלי התקשורת.

בקשת רשות ערעור או ערר בזכות?