1. עניינו של פסק דין זה הוא תביעתה של ע. ק. (להלן:
התובעת), כנגד בן זוגה לשעבר, י. ג. (להלן:
הנתבע) לחייבו להשיב לה סכום של 32,900 ש"ח שהלוותה לו, לדבריה, במהלך תקופת היכרותם.
הרקע לתביעה
2. הצדדים הכירו זה את זה בשנת 2005 ובמשך מספר שנים קיימו קשר אינטימי, כאשר בחלק מהתקופה התגוררו יחד תחת קורת גג אחת. הצדדים מעולם לא נישאו ואין להם ילדים משותפים.
ביום 12.5.09 הגישה התובעת כתב תביעה בהליך של סדר דין מהיר בבית המשפט השלום בירושלים. במסגרת כתב התביעה טענה התובעת כי היא הלוותה לנתבע סך של 32,900 ש"ח וכי תנאי ההחזר סוכמו בעל פה. ככל הנראה, הנתבע לא הגיש כתב הגנה במועד, ומשכך ניתן פסק דין בהעדר הגנה.
בעקבות בקשת הנתבע לבטל את פסק הדין ולהעביר את הדיון לבית המשפט לענייני משפחה, ביטל כב' הרשם (כתוארו אז) נ' פלקס את פסק הדין, וקבע כי מאחר שהתובעת לא חלקה על היות הצדדים בני זוג לשעבר, מועבר התיק לבית המשפט לענייני משפחה.
ביום 20.12.10 התקיים קדם משפט בתיק, ובמסגרתו קבעתי כי לנוכח החלטת בית המשפט השלום, נקודת המוצא הראשונית היא כי הצדדים חיו כידועים בציבור, וזאת מבלי לקבוע את פרק הזמן או משכו של הקשר. כן קבעתי, כי הנתבע לא המציא כל ראיה להוכחת טענתו כי השיב את הכספים לתובעת, או כי סכומי הכסף ניתנו לו במסגרת המערכת הזוגית מבלי שהייתה ציפייה מצד התובעת כי הסכומים יושבו לה.
כעת אפנה, בקצרה, לבחינת טענותיהם של הצדדים.
טענות הצדדים
3. הצדדים אינם חלוקים ביניהם באשר לעובדה כי התובעת העבירה לנתבע סכומי כסף המגיעים לסך של 32,900 ש"ח בשמונה מועדים שונים, החל מיום 1.12.05 ועד ליום 5.5.07. המחלוקת שניטשה בין הצדדים נוגעת למהות העברת הכספים.
4. התובעת טוענת כי סכומי הכסף ניתנו לנתבע כהלוואה וכי הוסכם בין הצדדים בעל פה כי הנתבע יחזיר לה את סכומי הכסף כאשר יפדה את כספי קרן ההשתלמות שברשותו. לדבריה, השניים קיימו מערכת יחסים במשך כשנתיים וחצי, כאשר במשך שנה אחת חיו תחת קורת גג אחת. בין הצדדים, לטענתה, התקיימה הפרדה רכושית מלאה - כל אחד מהם ניהל חשבון בנק נפרד והחזיק מכונית משלו, כן התקיימה הפרדה במיטלטלין של הצדדים.
עוד טוענת התובעת כי חוזה השכירות בגין הדירה שבה התגוררו הצדדים נחתם בשמה בלבד ושולם על ידה, כך גם ההוצאות השוטפות, למעט מקרים חריגים שבהם הנתבע שילם עבור הוצאות בנו הקטין. התובעת צירפה לתצהירה תמליל של שיחת טלפון שהתקיימה בינה לבין הנתבע, שממנה עולה, לטענתה, כי הנתבע מודה בקיום החוב.
5. לגרסתו של הנתבע, במשך תקופת מערכת היחסים בין הצדדים (שלטענתו ארכה כחמש שנים וחצי), ניהלו השניים משטר רכושי משותף, ובמסגרת זו העבירה לו התובעת את סכומי הכסף. לדבריו, בכל חודש הוא נהג להעביר לתובעת סכומי כסף, על מנת שזו תשלם את דמי השכירות וההוצאות השוטפות. כן טען הוא כי במהלך הקשר שבין הצדדים נהג לרכוש מוצרים שונים לבית וכי מכרטיס האשראי שלו שולם המנוי לחברת הלוויין "yes".
מכאן, טוען הנתבע, כי סכומי הכסף לא ניתנו לו כהלוואה, אלא הוענקו לו על ידי התובעת לצורך החיים המשותפים של השניים ושימשו את שני הצדדים.
דיון
6. כידוע, הכלל הבסיסי במשפט האזרחי לעניין חובת ההוכחה הוא "המוציא מחברו עליו הראיה" (ראו למשל פסק דין שניתן לאחרונה: ע"א 8385/09
המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ תק-על 2011(2), 1067 (9.5.11)). יחד עם זאת, כאשר הנתבע טען טענות השקולות במשמעותן לטענת "פרעתי", הנטל מתהפך ורובץ על הנתבע (ע"א 530/89
דיסקונט נ' נופי, פ"ד מז(4) 123).
כך, במקרה שהנתבע מודה כי קיבל מהתובע נכס כלשהו, אך טוען כי קיבל אותו בתורת מתנה, כפי שנקבע בע"א 4396/90
רוזנמן נ' קריגר, פ"ד מו(3) 259:
"הלכה היא, כי במקרה כמו זה שלפנינו חובת ההוכחה היא על מי שטוען כי המדובר במתנה. הלכה זו נקבעה עוד לפני שנים רבות בע"א 180/51...מה הדין כאשר הנתבע מודה בקבלת הדבר ומצמצם את הגנתו לטענה מפורשת: כי הדבר ניתן לו בתורת מתנה. האם טענה זו מעבירה אליו את חובת ההוכחה, או לא? התשובה לשאלה היא, לדעתנו בחיוב".
7. להלכה זו נקבע בפסיקה חריג השאוב מהמשפט המקובל ולפיו, במקרה של מערכת יחסים מיוחדת כגון יחסי הורים וילדים, תעמוד לצד אותו אחד שקיבל נכס מהצד השני חזקת המתנה:
"המגמה להתחקות אחר כוונתו של נותן הכספים הביאה גם לגיבושה של חזקה הפוכה בדבר מתנה, כאשר בין נותן הכספים ובין הבעלים הרשום קיימים יחסי קירבה מיוחדים... יחסי קירבה המצדיקים חזקה בדבר מתנה מתקיימים כל אימת שמשלם הכספים הינו אדם שעליו הדאגה למחסורו ולצרכיו של הבעלים הרשום... המבחן לקיומם של יחסים מיוחדים כאמור איננו מתמצה בקשר משפחתי מסוג מסוים דווקא, אלא מתקיים כל אימת שמשלם הכספים מעמיד עצמו במצב של הורה... כך, למשל, עשוי סב או דוד להעמיד עצמו במצב של הורה, כגון במקרה שאבי הילד נפטר... אשר לקיומה של חזקת המתנה ביחסים שבין בעל לאשתו, יש הסוברים, כי כוחה חלש יותר (326- 325
hanbury and maudsley, supra, at) או שאין לה הצדקה כלל, והדבר תלוי בסוג הנכס (פרידמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 344)..."