הנטל להוכיח כי מקרה הביטוח אינו מבוים - על המבוטח

1.         התובעת היתה בעלים של רכב (להלן - הרכב). הרכב היה מבוטח אצל הנתבעת בפוליסה שכללה גם כיסוי עקב נזקי גניבה.

2.         לטענת התובעת, נסעה ביום 11.6.04 בשעות הצהריים לכפר קאסם על מנת לשטוף את הרכב, לתדלק אותו ולערוך קניות. התובעת עצרה את הרכב, ויצאה מהרכב על מנת לשוחח עם בתה בטלפון הסלולארי. התובעת עמדה בצד הרכב, כאשר אחת מרגליה ניצבת על הכביש והאחרת נשענת על הרכב, בעוד שמנועו של הרכב פועל. אל התובעת ניגש אדם, שהחל להתעניין ברכישת הרכב. לפתע דחף אותו אדם את התובעת, נכנס לרכב ונמלט עימו. ברכב נותר ארנקה של התובעת, ובו כסף מזומן, כרטיסי אשראי ופנקס שיקים.

התובעת הזעיקה את המשטרה, ולמקום הגיעה ניידת משטרה, אשר לקחה את התובעת לתחנת ראש העין לשם הגשת תלונה. במקביל פעלה התובעת לביטול פנקסי השיקים וההמחאות שנגנבו.

התובעת דיווחה לנתבעת על גניבת הרכב. התובעת תבעה מהנתבעת לשלם לה תגמולי ביטוח, אך הנתבעת דחתה את הדרישה.

3.         הנתבעת מכחישה את קרות מקרה הביטוח. לטענת הנתבעת, הרכב לא נגנב, כי אם נמסר מרצונה החופשי של התובעת, שלא הצליחה למכרו. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי התובעת נמנעה מלבצע בדיקת פוליגרף, למרות שחתמה על הסכמה לעשות כן. טענה נוספת בפי הנתבעת, כי בעת הגניבה לא הופעלו על ידי התובעת כל אמצעי המיגון הנדרשים כתנאי מוקדם לקיומו של הכיסוי הביטוחי.

4.         על מי מוטל נטל ההוכחה במקרה שכזה. האם על הנתבעת להוכיח, כי הגניבה בוימה, או שעל התובעת להוכיח, כי לא היתה מעורבת בגניבה. בפסיקה נחלקו הדעות בעניין זה. הדעות השונות נסקרו על ידי בפסק הדין בת"א (פ"ת) 6423/02, בן חמו נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פורסם באתר www.nevo.co.il. מחלוקת הפוסקים בעניין זה תוארה ברע"א 143/98,  דיב נ' הסנה - חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פד"י נג(1)450, 453:

"לפי גישה אחת, על המבטח להוכיח את יסודות השלילה. לפי גישה הפוכה, על המבוטח לשכנע כי אינו מעורב במקרה הביטוח. לפי גישת ביניים, הפתרון תלוי במהותם של יסודות הביטוח: בגניבה ושוד, הנטל ה'שלילי' על המבוטח, באש ובאבדן אחר של נכס, הנטל ה'חיובי' על המבטח".

הגישה המטילה על המבטח להוכיח את יסודות השלילה, היא גישתו של כב' הנשיא שמגר בע"א 1845/90, סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פד"י מז(5)661. שם אמר כב' הנשיא שמגר בעמ' 676:

"פוליסת הביטוח מעניקה ביטוח בגין אירוע מוגדר - שוד, פריצה, שריפה ודומיהם. אירוע מוגדר זה הוא הנדבך העובדתי הראשוני להטלת חבות על המבטח. נדבך שני הוא - העדר חריגים לפוליסה. חריגים אלו אף הם קבועים ומוגדרים בפוליסה. שני הנדבכים במצטבר מקימים חבות למבטח, או במילים אחרות מרכיבים את 'אירוע הביטוח'. בין שני הנדבכים האמורים אין כל יחס של תלות. לפיכך, אין לומר, שעל המבוטח להוכיח את התקיימות שני הנדבכים. די למבוטח אם יוכיח קיומו של הנדבך הראשון, הווה אומר - את התרחשות האירוע המוגדר. יוכיח זאת - קמה לכאורה חבותו של המבטח בפיצוי. נקטתי לשון 'לכאורה', שכן המבטח יכול להוכיח קיומו של החריג המוגדר או אחד החריגים, שאז - תשלל חבותו. ונדגיש, כשם שנטל השכנוע על המבוטח להראות קיומו של האירוע המוגדר, כך מוטל עול השכנוע על המבטח, להראות קיומו של החריג. אין זה משנה, לענין החריג, מה אופיו של האירוע המוגדר".

הגישה ההפוכה, שעל פיה על המבוטח לשכנע, כי אינו מעורב במקרה הביטוח, היא גישתו של כב'  השופט גולדברג בע"א 391/89, וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פד"י מז(1)837 בעמ' 864-865, שם אמר:

"גישה זו מביאה אותי למסקנה כי אין מקום להבחנה בין סוגי הביטוח, שבכולם גלום, כאמור, אותו רעיון כי מעשה זדוני מצד המבוטח, אינו נכלל בגדר הארוע הביטוחי. לפיכך מסכים אני לדברי חברתי הנכבדה השופטת נתניהו, כי גניבה, שוד ופריצה, אינם מתיישבים עם מעשה שנעשה בידי בעל הנכס עצמו. לכן על המבוטח להוכיח לא רק את החיוב - שהאבדן הוא תוצאה של מעשה מכוון, אלא גם את השלילה - שהמעשה לא נעשה בידיו הוא או בהסכמתו. אולם לאותה מסקנה ניתן להגיע, לדעתי, על דרך פירוש המלים 'שריפה' או 'אש' המופיעות בפוליסות ביטוח מן הסוג שלפנינו".

גישת הביניים, ולפיה הפתרון לשאלת נטל ההוכחה תלוי במהותם של יסודות הביטוח, כאשר בגניבה או בשוד מוטל הנטל השלילי על המבוטח, בעוד שבאש או באובדן אחר של נכס מוטל הנטל החיובי על המבטח, היא גישתה של כב' השופטת נתניהו בע"א 391/89 הנ"ל בעמ' 850-851, שם אמרה לעניין נזקי גניבה:

"ביטוח פריצה, גניבה, שוד וכו' הוא ביטוח של סיכון הנגרם מטבעו במעשה מכוון בידי אדם. באין הגדרה אחרת בפוליסה, יש לתת למונחים אלה את המובן המקובל שלהם ולפיו אין אדם גונב או שודד מאת עצמו ואינו פורץ אצל עצמו, או את התוכן שלהם בחוק העונשין, תשל"ז- 1977(ראה parkington & macgillvray, supra, at 867). גניבה, על-פי הגדרתה בסעיף  383לחוק העונשין, מכילה את האלמנט של 'בלי הסכמת הבעל'. כך גם שוד ופריצה, שהגניבה היא אחד מהיסודות שלהם לפי הגדרתם בסעיף 402 ובסעיף 407 הם אינם מתיישבים לכן עם מעשה שנעשה בידי בעל הנכס עצמו. לפיכך, על בעל הנכס המבוטח להוכיח לא רק את החיוב - את המעשה הנחזה, אלא גם את השלילה - שהמעשה לא נעשה בידיו הוא או בהסכמתו

...

השלילה במקרים אלה שמניתי אינה חריג לאחריות של המבטחת, שעליה להוכיחו. השלילה היא מרכיב של 'מקרה הביטוח', שהוא עילת התביעה של המבוטח, ואותו עליו להוכיח ".

לדעתה זו של כב' השופטת נתניהו הצטרף גם כב' השופט אור בע"א 1845/90 הנ"ל בעמ' 686, שם אמר:

"על המבוטח להוכיח בתביעתו כנגד המבטחת את מקרה הביטוח, אשר לפי תנאי הפוליסה מקנה לו עילה לקבלת תגמולי הביטוח. עליו להוכיח את מקרה הביטוח כפי שזה הוגדר והוסכם בחוזה הביטוח. לפיכך, אם עליו להוכיח מקרי פריצה וגניבה, אשר לפי הפוליסה מזכים אותו בתגמולי הביטוח, עליו להוכיח את קיומם של אלה ולא פחות מכך. מכיוון שהוכחת גניבה טומנת בחובה גם הוכחה שהרכוש נלקח על-ידי אחרים שלא בהסכמת המבוטח - כך הן על-פי הגדרת העבירה של גניבה בסעיף  383של חוק העונשין והן על-פי מובנה של 'גניבה' על-ידי כל אדם סביר - על המבוטח מוטל הנטל להוכיח זאת על-פי מאזן ההסתברות כנדרש בתביעה אזרחית".

במקרה דנן מדובר בתביעת תגמולי ביטוח עקב גניבה נטענת. הנתבעת-המבטחת מעלה טענת ביום וטוענת, כי מדובר בביום של הגניבה על ידי התובעת. כפי שראינו,  דעת הרוב בפסיקה היא, שבמקרה של גניבה על המבוטח להוכיח, שאכן מדובר בגניבה של ממש, ולא בגניבה מבויימת.

5.         לאחר שעיינתי בחומר הראיות המצוי בתיק ושמעתי את עדותה של התובעת, מצאתי שהתובעת לא הוכיחה, כי לא היתה מעורבת במקרה הביטוח. גם אם נאמר שעל הנתבעת היה מוטל הנטל להוכיח את ביום הגניבה, הרי שיש לקבוע, כי הנתבעת עמדה בנטל זה והוכיחה את טענתה.