המ"ש 7933-08-14 ינאי נ' מדינת ישראל

המדובר בבקשה להארכת מועד בגין דוח חנייה משנת 2012.

בהחלטות הקודמות שניתנו בתאריכים 25.8.14 ו – 21.9.14 נדרשה המבקשת לתת הסבר מלא לטענותיה ולסיבה לאיחור בהגשת הבקשה.

בהמשך להחלטות הקודמות הגישה המבקשת הודעה נוספת ובה הסבירה כי לא הגישה בקשה להישפט במועד מאחר והמתינה לקבלת תשובת המשטרה לפנייתה. לגופו של עניין טוענת המבקשת כי חנתה לצד הדרך, כפי שעשו אזרחים רבים באותו יום.

לאחר ששקלתי את טענות המבקש, לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה.

מתשובתה של משטרת ישראל, אשר צורפה לבקשה, עולה כי פנייתה הראשונית של המבקשת למשטרה באה באיחור ולכן נדחתה. מאז פנתה המבקשת מספר פעמים למשטרה ולא קיבלה תשובות או שקיבלה תשובות באיחור, אולם לא הסבר מניח את הדעת מדוע הבקשה לבית המשפט באה רק בשלב זה באיחור של למעלה משנתיים.

אציין כי עד היום לא הגישה המבקשת תצהיר כנדרש בהחלטות הקודמות במפורש, לא צירפה את הדוח ולא איפשרה להבין את מלוא הנסיבות.

כפי שקבע בית המשפט המחוזי בעפ"ת 42904-01-14 אברהם מויאל נ' מדינת ישראל גם כאשר מראה אדם שלא ביצע עבירה לא בהכרח תתקבל בקשתו, שכן התנאים לקבלת בקשה להארכת מועד אינם זהים לתנאים לביטול פסק דין שכן: "מדובר במבחנים שונים בתכלית, כאשר בבקשה להארכת מועד להישפט בגין דו"ח ברירת משפט, מושם הדגש על הסיבה לאיחור. הטעם לכך הוא סוג ההליך, אותו ביקש המחוקק להגביל בזמן, משיקולים של סופיות הדיון ויעילות".

בעניין מויאל דחה בית המשפט בקשה שהוגשה באיחור של שנתיים, וזאת על אף שהמבקש הראה לכאורה כי הרכב שהיה רשום על שמו נמכר לאחר בטרם העבירה. באופן דומה קבע בית המשפט העליון ברע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מדינת ישראל כי: "בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו, משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה, ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט".

במקרה דנן פנתה המבקשת לראשונה למשטרה בחודש אפריל 2012. אם לא קיבלה תשובה מניחה את הדעת, היה עליה לפנות בתוך זמן סביר לבית המשפט ואינני יכול לקבל כי בקשה בחודש אוגוסט 2014 הינה בתוך זמן סביר.