לפני בקשה להארכת מועד להישפט מכח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב 1892, שהגיש המבקש לביהמ"ש ביום 27.1.15.
למבקש נרשמה הודעת תשלום קנס בגין עבירה מיום 24.8.14 של הסעת ילד שטרם מלאו לו שמונה שנים כשהילד אינו רתום במושב בטיחות או מושב מגביה המתאים לגובהו ומשקלו (הודעת תשלום קנס מס' 51110420331).
במקרה דנן מדובר בדו"ח שנרשם במקום ביצוע העבירה ונמסר ביד למבקש.
המבקש טען, כי ביקש להישפט, אך לא קיבלו את בקשתו היות ושלח אותה בדואר רגיל ולא בדואר רשום. לטענתו, לא ידע שהוא צריך לשלוח הבקשה בדואר רשום, וכעת נוספו לקנס פיגורים.
לבקשה צורפו מסמך הנחזה כתצהיר המבקש (בגוף התצהיר לא ניתנה כל הצהרה והיא אף אינה בבחינת תצהיר המפנה לבקשה), העתק הודעת תשלום הקנס והעתק דרישה לתשלום חוב בתוספת פיגורים.
הבקשה הועברה לתגובת התביעה אשר התנגדה לה וציינה, כי המבקש לא צירף לבקשתו כל אסמכתא לכך שבקשה להישפט הוגשה במסגרת המועדים הקבועים בחוק ובהתאם לנדרש, משכך אין לו אלא להלין על עצמו.
באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.
האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.