המ"ש 6500-08-16 גביזון נ' מדינת ישראל ואח'

למבקש שלוש טענות: הראשונה! האיחורבהגשת הבקשה להשפט נבע משכחה. השניה!הדו"ח שולם על ידי אימו מבלי שנתן הרשאתו לכך. השלישית! הוא כופר בביצועה של העבירה ויגרם לו עיוות דין אם בקשתו לא תענה בחיוב.

בהתאם להוראת סעיף 229 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב – 1982, מששולם הקנס, השתכללה הרשעתו של המבקש בעבירה בה הואשם ועם חלוף המועד להגשת ערעור ההרשעה הפכה חלוטה.

סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי נדרש לבקשת הישפטות באיחור, ומפנה לתנאי סעיף 229 (ה)

"שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה".

בנסיבות שכאלה, קבע ביהמ"ש העליון כי יש מקום לשקול להיענות לבקשה להארכת מועד להישפט אך ורק במקרים בהם לא ידע ולא יכול היה המבקש לדעת כי אישום תלוי ועומד נגדו – ראה לעניין זה רע"פ 2096/07 כוכבי נ' מ"י וכן רע"פ 8927/07 אבו עסב נ' מ"י.

ברע"פ 9580/11 אייל יוסף , נאמר ע"י כבוד השופט א' רובינשטיין בנוגע לטענה של כפירה בביצוע העבירה:

"בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו, משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה,ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט, שכל מהותן ליעל ולקצר הליכים".

במקרה שבפניי, מאשר המבקש כי קיבל לידיו את הודעת תשלום הקנס ועל כן ברי כי ידע על קיומו של הליך נגדו, ומשכך הם פני הדברים, אין הוא זכאי להארכת המועד להישפט.

אשר על כן, הבקשה נדחית.