המ"ש 4121-09-14 אשואל נ' מדינת ישראל

בפני בקשה על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי[ נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן – החוק), שעניינה הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס שהנה ברירת משפט.

עובדות המקרה

ביום 5.4.13, נערכה כנגד רכב המבקשת הודעת תשלום קנס שמספרה 90501583596 (להלן – הדו"ח) ועניינה נהיגה במהירות מופרזת, עבירה על תקנה 54(א) לתקנות התעבורה.

המבקשת לא הגישה בקשה להישפט בגין הדו"ח האמור, תוך פרק הזמן שנקבע בסעיף 229(א) לחוק ולא שילמה את הקנס.

טיעוני הצדדים

היום, עותרת המבקשת להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, מהטעם כי ההודעה הראשונה בדבר הדו"ח, לא נמסרה במענה.

המשיבה מתנגדת לבקשה, מהטעם כי הדו"ח נשלח לכתובתה הרשומה של המבקשת והוחזר בציון "לא ידוע במען" וכי על המבקשת להוכיח כי לא רשלנותה גרמה לאי מסירת דבר הדואר. כן טוענת המשיבה, כי המבקשת פנתה למפנ"א, רק ביום 3.4.14 ובקשתה נדחתה, בשל האיחור בהגשתה.

בנוסף, טוענת המשיבה, כי המבקשת בחרה את הנתיב בו ינוהל ההליך ובכך ניתן לה יומה, אין טעמים המצדיקים הארכת המועד, אותם יש לשקול על יסוד הטעמים המצדיקים ביטול פסק דין בהעדר וכי צריכים להתקיים טעמים מיוחדים המצדיקים קבלת הבקשה.

המשיבה התייחסה למספר פסקי דין לתמיכה בטיעוניה.

דיון והכרעה

סעיף 230 לחוק, קובע כי "בית המשפט רשאי לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו".

סעיף 229(ה) לחוק, קובע כי " תובע רשאי לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועדים האמורים בסעיף קטן (א), אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה".

דהיינו, על בית המשפט לבחון תחילה אם ניתן טעם המצדיק אי עמידה במועד שנקבע ואם ימצא שאין כזה, יבחן אם ייגרם למבקשת עיוות דין, במקרה שבקשתה תדחה.

לאחר שעיינתי בבקשה, במסמכים הנלווים ובתגובת המשיבה, מצאתי כי המבקשת הציגה טעם המצדיק איחור בהגשת הבקשה, שכן, אף שכתובתה הרשומה במשרד הפנים, משנת 2005 ועד היום, הנה " וייסבורג 20 פתח תקווה", דבר הדואר הוחזר בציון "לא ידוע במען", דהיינו, מחדל של רשות הדואר הביא לכך שהדו"ח לא נמסר במועד למבקשת.