המ"ש 3986-05-14 סמרי נ' מדינת ישראל

המבקש עתר להארכת מועד להישפט בגין דוח תנועה מיום 23.9.12.

המבקש טען כי לא נהג ברכב במועד הרלוונטי, אלא עשה זאת אחיו, וכי לא ידע על הדוח עד קבלת הודעה ממרכז הגבייה, ימים אחדים לפני הגשת הבקשה.

המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי הדוח נשלח לכתובתו הרשומה של המשיב אולם לא נדרש על ידו.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ולא שעיינתי בחומר שהתקבל ממשרד הרישוי ומרכז הגבייה, מצאתי לנכון לדחות את הבקשה.

מהודעת מרכז הגבייה עולה כי המבקש יודע על הדוח כבר מחודש יוני 2013, שאז התקיימו עימו שיחות טלפוניות בעניין. עוד מתברר כי מרכז הגבייה הטיל עיקול על הרכב כבר בחודש פברואר 2014 ובהמשך עיקול על חשבון הבנק של המבקש, עובדות שלא נזכרו כלל בבקשה שבפניי.

שיהוי בהגשת הבקשה מחודש יוני 2013 עד חודש מאי 2014 אינו סביר, ואף אם אתעלם מטענת המשיבה כי יש לראות בהחזרת הדוח בידי הדואר כהמצאה כדין, הרי על המבקש היה להגיש בקשתו בסמוך למועד בן נודע לו על הדוח, ולא כמעט שנה מאוחר יותר.

מעבר לכך, עיון בתצהירים שצורפו לבקשה מגלה כי אינם עונים על דרישות הפסיקה. המבקש ואחיו מצהירים בחודש מאי 2014 כי ביום 23.9.12, נהג האח ברכב. הכיצד ניתן לטעון בביטחון כי דווקא האח הוא שנהג ברכב במועד הרלוונטי, קרוב לשנתיים כן? לשאלה זו אין כל התייחסות בבקשה ובתצהירים.

בנסיבות דומות נקבע בע"פ (ב"ש) 4574/07 חמיס אבו סיאם נ' מדינת ישראל: "תצהירו של האדם הנוסף המבקש לקחת על עצמו אחריות בגין אחד הדוחות הינו סתמי ובלתי מפורט ואין בו כדי להסביר הכיצד יכול אדם, החותם על תצהיר משנת 2006 לזכור כי בשנת 2004 ביצע עבירה בנסיבות של שימוש בכלי רכב של אדם אחר. תצהירים סתמיים ובלתי מפורטים אשר אין בהם כדי להסביר את פשר הדבר לא יתקבלו". כן ראו בעניין זה לדוגמאות ספורות מתוך פסיקה עניפה, עפ"ת 15533-02-10 גיא שוחט נ' מדינת ישראל, עפ"ת 20405-08-10 מאיר עמר נ' מדינת ישראל.

אשר על כן, הבקשה נדחית.