המ"ש 2513-04-16 לוגסי נ' מדינת ישראל

בפני בקשה להארכת מועד להישפט ולהסבת הרשעה על שם אחר שנטען כי נהג. 

התביעה מתנגדת לבקשה.

המדובר בדו"ח בגין אי ציות לרמזור אדום בניגוד לתקנה 22(א) לתקנות התעבורה מיום 5.4.15 אשר שולם.

מששולם הקנס השתכללה ההרשעה ורואים את הנהג כמי שהודה ונגזר דינו (עיין: רע"פ 8927/07 סעד אבו עסב נ' מ"י, הש' ס. ג'ובראן, 29.1.08 ורע"פ 9543/10 באהר זועבי נ' מ"י, הש' ס. ג'ובראן, 8.3.11).

המבקש השתהה ולא פנה לתביעה במועד לשם הסבת הדו"ח בתוך המועדים שנקבע בסעיף 229 לחסד"פ. 

הסברו של המבקש, כי לא ידע שעליו לפנות ללשכת התנועה לשם ההסבה, אין בו כדי להצדיק השיהוי הניכר בבקשה (שיהוי של כשנה). (עיינו והשוו: ע"פ 5358/08 גבאי מיכאל נ' מ"י, הש' י. פלפל, 3.11.08 ורע"פ 5107/11 דוד איינהורן נ' מ"י, הש' ס. ג'ובראן, 10.7.11).

על סדרי הדין בבקשות מסוג זה יש ללמוד מההלכות שנקבעו ברע"פ 9142/01 בשינויים המתחייבים [עיין: רע"פ 9142/01 סוריאיה איטליא נ מ"י, הרכב: הש' א. ברק, הש' ת. אור, הש' א. מצא, 2.10.03]. השיקולים המופעלים בעת בחינת בקשה להארכת מועד להישפט, הינם אותם שיקולים שעל בית המשפט לשקול בבקשות לפי סעיף 130 לחוק סדר הדין הפלילי, העוסק בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, בהתאם לסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי. בהתאם לשיקולים אלה, בית המשפט ייעתר לבקשה להארכת מועד רק אם קיימת סיבה מוצדקת, טעם ראוי או נימוק ממשי המסביר את האיחור בהגשת הבקשה להישפט, או אם השתכנע בית המשפט כי דחיית הבקשה עלולה לגרום לעיוות דין [עיין: רע"פ 8353/12 קרן בן ישראל נ' מ"י, הש' א. שהם, 29.11.12].

סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב- 1982 לא נועד לאפשר התחמקות מאמצעי תיקון שנקבעו על ידי המחוקק [עיינו והשוו: עפ"ת 30650-02-10 מישאל מרדכי נ' מ"י, הש' י.שפסר, 4.4.10].

אין עילה להיענות לבקשה.