המ"ש 150-03-14 ואקנין נ' מדינת ישראל ואח'

הבקשה וטענות הצדדים

בתאריך 10.7.14 נעתרתי לבקשתה של המשיבה להארכת המועד להישפט ביחס לדו"ח חנייה מס' 11102634406 מתאריך 11.6.10. באותה החלטה הוריתי על ביטול העיקולים והחובות שנוצרו בגין הדו"ח וכן הוריתי על החזרת רכבה של המשיבה לאלתר.

לפני בקשת המרכז לגביית קנסות להורות על חיוב המשיבה בהוצאות הליכי עיקול/תפיסת ואחסון רכבה של המשיבה (1786 ₪ + 957 ₪ בהתאמה). הליכים אשר בוצעו לאחר הגשת הבקשה להארכת המועד להישפט ובטרם ניתנה ההחלטה בה.

לטענת המבקשת היה על המשיבה להודיע למרכז לגביית קנסות על הגשת הבקשה להארכת מועד להישפט ובהתאם היה המרכז פועל לצמצום פעולות הגבייה וההוצאות הכרוכות בהן, ומשלא עשתה כן יש לחייבה בכל הוצאות התפיסה והאחסון ללא קשר לעובדה שהרשעתה והחובות שבצידה בוטלו.

המשיבה מתנגדת לבקשה. טענה כי הקנס המקורי עמד על 500 ₪ ולא 1,000 ₪, כי לא קבלה את הודעות המרכז לגביית קנסות בדבר חובותיה וכי סברה שדי בהגשת הבקשה להארכת המועד להישפט כדי לעצור את הליכי הגבייה. עוד טענה כי יש לחייב את המבקשת בהוצאות לאור העובדה שלא החזירה לה את רכבה לאלתר בניגוד להחלטתו המפורשת של בית המשפט.

דיון והכרעה

לאחר ששקלתי את הבקשה אני סבור כי דינה להידחות.

ראשית, המדינה (משטרת ישראל באמצעות לשכת התביעות) לא הגישה תגובתה בהתאם להודעת בית המשפט מיום 5.3.14, דבר שהביא לעיכוב משמעותי במתן ההחלטה בבקשה, עיכוב שבמהלכו בוצעו הליכי התפיסה והאחסון.

שנית, המבקשת לא פעלה בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 10.7.14 ולא החזירה למשיבה את רכבה, עובדה שגרמה למשיבה עגמת נפש רבה והוצאות ואף חייבה קיומו של דיון נוסף בתאריך 15.7.14. אציין, כי מלפנים משורת הדין נמנעתי מהטלת הוצאות משמעותיות לטובת המשיבה.