המ"ש 1181-02-15 נוריאני נ' מדינת ישראל

בפני בקשה על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי[ נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן – החוק), שעניינה הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס שהנה ברירת משפט.

עובדות המקרה

ביום 28.9.14, נערכה כנגד המבקשת הודעת תשלום הקנס שבנדון (להלן – הדו"ח) ועניינה, שימוש בטלפון נייד שלא באמצעות דיבורית המותקנת ברכב, בעת שהרכב בתנועה, עבירה על תקנה 28(ב) לתקנות התעבורה. הדו"ח נמסר לידי המבקשת במעמד רישומו.

המבקשת לא הגיש בקשה להישפט בגין הדו"ח האמור, תוך פרק הזמן שנקבע בסעיף 229(א) לחוק ולא שילמה את הקנס.

טיעוני הצדדים

היום, עותרת המבקתש להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, מהטעם כי איחרה בימים ספורים בהגשת הבקשה, כיוון שלא הייתה מודעת למועד הקבוע וכן, בשל נסיבות אישיות מצערות, אותן בחרה שלא לפרט ולבסוף, טענה כי יש לה הגנה טובה כנגד העבירה שבדו"ח, שוב, מבלי לפרט את טענת ההגנה לגופה.

המשיבה מתנגדת לבקשה, מהטעם כי הדו"ח נמסר לידי המבקשת במועד רישומו והיא שבחרה כיצד לנתב את ההליך המנהלי וכיום, אינה עומד בתנאים הנדרשים להארכת מועד להישפט.

המשיבה הפנתה למספר פסקי דין לתמיכה בטיעוניה.

דיון והכרעה

סעיף 230 לחוק, קובע כי "בית המשפט רשאי לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו".

סעיף 229(ה) לחוק, קובע כי " תובע רשאי לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועדים האמורים בסעיף קטן (א), אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה".

דהיינו, על בית המשפט לבחון תחילה אם ניתן טעם המצדיק אי עמידה במועד שנקבע ואם ימצא שאין כזה, יבחן אם ייגרם למבקשת עיוות דין, במקרה שבקשתו תדחה.

לאחר שעיינתי בבקשה, במסמכים הנלווים ובתגובת המשיבה, מצאתי כי התשובה לשתי השאלות שלילית.

המבקשת לא העלתה בבקשתו כל טעם המצדיק אי הגשת בקשה להישפט במועד או נימוקים מיוחדים המצדיקים קבלתה.

ברע"פ2096/07 כוכבי נ. מדינת ישראל, נקבע כי הארכת מועד להישפט תינתן רק במקרים בהם המבקש לא יכול היה לדעת כי תלוי ועומד נגדו האישום נשוא הודעת תשלום הקנס.

במקרה שבנדון, המבקשת קיבלה לידיה את הדו"ח ואף הוזמנה להגיש בקשתה להישפט תוך 90 יום מהמסירה, כמפורט בגב הדו"ח.