המ"ש
בית משפט השלום תל אביב - יפו
|
10002-11-17
24/11/2017
|
בפני השופט:
דן סעדון
|
- נגד - |
מבקשים:
חן פרטוש עו"ד תרדיון בין
|
משיבים:
מדינת ישראל עו"ד פלג
|
החלטה |
לפני בקשה להארכת מועד להישפט.
למבקש נרשם דוח ביום 20.3.17 . על פי האמור בדוח היה המבקש זכאי להודיע על רצונו להישפט תוך 90 יום. המבקש טוען כי לתומו סבר כי 90 ימים הם 3 חודשים ולכן עומדת לו זכות להודיע על רצונו להישפט עד 20.6.17. ואכן, המבקש שלח את בקשתו להישפט ביום 20.6.17 וזו הגיעה למפנ"א (כעולה מתגובת המשיבה) ביום 2.7.17, היינו באיחור ומשכך נדחתה בקשתו.
המבקש טוען כי הוא כופר במיוחס לו ואינו מוותר על יומו בבית המשפט. עוד הוא טוען כי מדובר בטעות בחישוב התקופה שעמדה לרשותו על מנת להודיע על כוונתו להישפט ( חישוב 3 חודשים במקום 90 ימים ).
המשיבה טוענת כי אין הצדקה להיעתר לבקשה. המבקש היה זכאי להודיע על כוונתו להישפט עד 28.6.17 אך בפועל הגיעה בקשתו למפנ"א רק ביום 2.7.17 כאשר לאיחור זה אין הצדקה. עוד נאמר כי המבקש שילם את הקנס ביום 19.7.17 כך שמדובר כיום בהרשעה חלוטה.
דיון והכרעה
המבקש טוען כי שגה בחישוב התקופה לצורך מסירת הודעה על כוונה להישפט. אני סבור כי לא מדובר רק בטעות בחישוב התקופה אלא גם ואולי בעיקר בכך שהמבקש פעל, לשיטתו, ביום ה- 90 (האחרון) למסירת הודעה על כוונה להישפט שעה שהדין דורש, כפי שאראה, כי ההודעה תתקבל אצל מפנ"א בתוך 90 ימים. מכאן שלשיטת המבקש וללא כל קשר לטעות בחישוב התקופה לא היה סיכוי שהודעתו תימסר במועד למפנ"א ומשכך אין למבקש להלין אלא על עצמו. אפרט:
סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי מאפשר "[ל]הודיע, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, בדרך שנקבעה בתקנות, שיש ברצונו להישפט על העבירה". תקנה 42 (א) לתקנות סדר הדין הפלילי קובעת: "הודעה על בקשה להישפט לפי סעיף 229(א) לחוק, תהיה על גבי הספח שבטופס 8א שבתוספת והיא תומצא לפי המען הרשום בטופס, תוך התקופה הקבועה בהודעה לתשלום הקנס".
במלים אחרות, הודעה על כוונה להישפט צריכה להגיע לידיעת מפנ"א תוך 90 ימים ולא להישלח תוך 90 ימים. הודעה הנשלח באמצעות דואר ישראל ביום ה-90 לא תגיע (אלא אם נשלחה באמצעות בלדר וכיו"ב) למפנ"א באותו יום אלא רק לאחר מכן, היינו באיחור. על כן, גם אם הייתי מניח לצורך הדיון כי המבקש חישב כהלכה את התקופה שעמדה לרשותו לצורך מסירת הודעה על כוונה להישפט הרי שגם אז הוא שלח את ההודעה ביום האחרון ועל כן לא היה לו כל יסוד לצפות כי הודעתו תגיע לידיעת מפנ"א במועד.
נמצא כי המבקש פעל בידיעה כי הודעתו תגיע לידיעת מפנ"א באיחור, ללא קשר לנכונות חישוב התקופה שעמדה לו לצורך מסירת ההודעה. בנסיבות אלה נראה כי אין למבקש להלין אלא על עצמו בעניין זה. מעבר לנדרש אומר כי טענותיו של המבקש כי הוא כופר במיוחס לו בדוח ומבקש את יומו בבית המשפט הן טענות בעלמא שאין בהן כדי לבסס חשש לגרימת עיוות דין למבקש.
לאור כל האמור אני דוחה את הבקשה.