המערערים, בעלי מועדון שנשרף, חולקים על החלטת ביהמ"ש לפיה לא ייהנו מהכיסוי הביטוחי מפוליסת "כל הסיכונים" שברשותם, בשל החשד כי הציתו בעצמם את המועדון.

השופטת ש' נתניהו: שלושת המערערים )התובעים בבית המשפט קמא( ניהלו במשותף מועדון
בשם "ספייס" בנתניה. המערערת הראשונה )להלן - המערערת( והמערער השני נשואים זו לזה.
הנכס בו התנהל המועדון היה בבעלותה של הגב' דנקנר )המשיבה השנייה(, שהיא סבתה של
המערערת הראשונה. היא השכירה את חלקו ששימש למועדון לנכדתה. גם המשיבה השנייה נמנתה
עם התובעים בבית המשפט קמא )למעשה התביעה המקורית הוגשה רק בשמה(. היא אינה מערערת
כאן. היא צורפה לערעור כמשיבה פורמאלית. ביום 23.7.85 פרצה שריפה במועדון. השריפה
כילתה את תחולתו וגם גרמה נזק למבנה. המערערים תבעו את תגמולי הביטוח מאת המשיבה
הראשונה )להלן - המבטחת(, שהוציאה פוליסת "ביטוח אש" על שם הגב' דנקנר. הפוליסה
מכסה, כך קבע בית המשפט קמא, גם את שלושת המערערים "מתוך כוונה מפורשת של הנתבעת
)המבטחת( להעניק כיסוי בטוחי למועדון ספייס , לפי המתכונת שהיתה ידועה ...)ל(סוכן",
דהיינו שהמערערים הם בעלי המועדון ותכולתו וכי הפרמיה שולמה במלואה על-ידי הוראת
קבע של המועדון. המבטחת סירבה לשלם מכמה נימוקים, שכולם פרט לאחד נדחו על-ידי בית
המשפט קמא. הנימוק האחד שנותר לדיון בערעור הוא, כי השריפה "נגרמה ו/או היתה יזומה
בידי המבוטחים". השאלה במחלוקת היא, על מי מוטלת חובת השכנוע בנדון זה: האם על
המבוטחים לשלול שהשריפה נגרמה או הייתה יזומה בידיהם, או האם על המבטחת להוכיח זאת.
3. בית המשפט קמא )כבוד הנשיא ו' זיילר בבית המשפט המחוזי בירושלים( בחן פסקי-דין
אנגליים שונים העוסקים בשאלה זו. הוא סבר, ששתי אסכולות שונות קנו להן מהלכים