המוסד לביטוח לאומי נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ ואח'

החלטה

בפניי בקשה לפסילתי, בשל החלטה שניתנה במסגרת הליך של בר"ל, שלאור ערעור שהוגש הוחזר לדיון, ונקבע כי יש מקום למתן רשות להתגונן.

המבקשות סבורות כי החלטתי בנוגע לבר"ל הייתה חדה ברורה, וחד משמעית וכי ביטאה עמדה נחרצת שבלתי אפשרי לחזור ולסגת ממנה.

משכך עותרות המבקשות את פסילתו של ביהמ"ש מלדון בתובענה זו.

אני סבורה שדין הבקשה להידחות.

אכן ואין על כך כל מחלוקת עמדתי באשר להסכם שבין הצדדים ידועה, ופורסמה בפסקי דין שונים ורבים, בהם חלקתי על פסיקתו של חברי כב' השופט הירושלמי וינוגרד, אלא שמאז פסיקותיי בעניין הוכרעה מרבית המחלוקת על ידי ביהמ"ש העליון.

ידוע הוא וכך מקובל כי ביהמ"ש השלום מונחה ומותווה בהתאם להכרעותיו של ביהמ"ש העליון, ולא מצאתי כי בענייננו, יש חשש לסברה כי מותב זה עשוי שלא לכבד את פסיקותיו של ביהמ"ש העליון, ואת קביעותיו בסוגיית ההסכם שבין הצדדים, על כל המשמעויות הנובעות מכך.

עוד אבהיר, כי משמעות הבקשה מטעם המבקשות, הינה כי בכל פעם שביהמ"ש המחוזי, יבטל החלטה של ביהמ"ש שלום שלא ליתן רשות להתגונן, הרי יעלה החשש שמא לא ניתן יהיה לבחון את הנושא מחדש בעיניים פקוחות מבלי להיות אחוזים בדעות הקודמות, ומבלי שהדעה הקודמת תהפוך דעה קדומה.

ביהמ"ש העליון בעניין ע"א 9391/11 תמיר מולקנדוף נ' אמיר וייס, תק-על 2011(4), 4167 , 4169 (2011), קובע כך:

"נקודת המוצא של ההלכה - המבוססת על ניסיון החיים המצטבר של חיינו השיפוטיים - הינה, כי רק במקרים מעטים דעה קודמת היא דעה קדומה. רק במקרים אלה יש צידוק לפסילתו של השופט (בג"ץ 2148/94 גלברט נ' נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח(3) 573, פס' 4 לפסק-דינו של השופט א' ברק (1994)).

ההנחה כי חרף קיומה של עמדה לכאורית נותר בדרך-כלל שופט פתוח לשנות את דעתו בהתאם לטיב הראיות והטיעונים, היא הנחה המבוססת כאמור על ניסיון החיים ועל מקצועיותם של השופטים היושבים בדין. לא בנקל ניתן לסתור אותה - וקל וחומר שכך במקרה כמו זה, שבו הכול תמימי דעים כי עמדתו של בית משפט השלום - עמדה מקצועית היא, המבוססת על התיק שלפניו בלבד ואינה נגועה בכל שיקול זר או ניגוד עניינים."

במסגרת החלטותיי הקודמות, הפניתי את ב"כ המבקשות להחלטה שניתנה ביחס למקרה שהיה בטיפולי, בו סברתי, הואיל וקבעתי ממצאים של מהימנות, כי אין זה יאה שאמשיך לדון בתובענה לאחר שהוחזרה מביהמ"ש המחוזי לאחר ערעור. אלא שביהמ"ש העליון בהתאם להלכה הפסוקה סבר שאין זו רק זכות לשבת בדין אלא גם חובה, והורה על החזרת העניין לטיפולי, ראה ע"א 4250/10 אנקר עוזי בע"מ נגד מעוז דניאל חברה קבלנית בע"מ, (פורסם בנבו), שם נקבע כי:

"כבר נקבע בעבר כי לא רגישותו הסובייקטיבית של בעל דין היא הקובעת אלא השאלה היא האם הוכחה אפשרות ממשית, מבחינה אובייקטיבית, של משוא פנים בניהול המשפט (השווה: ע"א 10509/08 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 3.3.2009); ע"א 2852/08 עמרם מצנע נ' ויסולי אביעד, עו"ד (לא פורסם, 19.5.2008)). הטעמים שבהם נקב בית המשפט, למניעת תחושות של חוסר צדק ומראית עין מצד המשיבה, אינם מצדיקים את פסילתו (ע"א 4227/08 חיים ליבוביץ נ' שבתאי מיכאל (לא פורסם, 31.10.2007). כפי שנפסק בעבר, הזכות לשבת בדין היא גם החובה לעשות כן, ובהעדר חשש ממשי למשוא פנים, אין כל מקום לפסילה עצמית מלשבת בדין, אך בשל תחושתו הסובייקטיבית של צד להליך וכדי להסיר חשש מליבו (ע"א 10484/07 מאגנוס הנדסה ואחזקה בע"מ נ' אינגביר הנדסה בע"מ (לא פורסם, 10.3.2008)."

אני סבורה כי בהתאם לפסיקה הקיימת, הרי ביהמ"ש זה אינו רשאי לפסול עצמו, וחובה עליו לקבל לטיפולו את כל התיקים המונחים לפתחו, גם אם מי מטעם הצדדים אינו שבע רצון , שכן אינני סבורה שיש ממש בטענה לקיומו של חשש ממשי או לקיומה דעה קדומה.

אני דוחה את הבקשה.

ניתנה היום, ו' אדר תשע"ב, 29 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: