המוסד לביטוח לאומי / חיפה ע"י הלשכה המשפטית נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דר ואח'

פסק דין

התביעה וטענות הצדדים

לפניי תביעת שיבוב של המוסד לביטוח לאומי בגין גמלאות ששילם לנפגעת תאונה.

ביום 08/01/04 נפגעה הגב' פאני לוי (להלן: "הנפגעת") בתאונה, שעה שאלמוני ניסה לגנוב את רכבה.

בקליפת אגוז; הנפגעת סיימה עבודתה, נכנסה לרכבה ונהגה מהחנייה לרחוב. לפתע חשבה ששכחה צרור מפתחות של העבודה, עצרה את הרכב ויצאה ממנו לחפש בכיסיה כשהרכב עדיין מונע והמפתחות בתוכו. בשלב זה אלמוני דחק עצמו בינה לבין הרכב, הדף אותה ונכנס לרכב. הנפגעת ניסתה להאחז ברכב והגנב הדף אותה, לחץ על דושת הגז ונסע. לאחר זמן מה בו ניסה לנער אותה איבדה אחיזתה ,נפלה על הכביש ונחבלה.

התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי, כתאונת עבודה ושיעור הגמלאות ששולם לה עומד על 16,465 ₪ – וזהו גם הסכום לפיצוי בהתאם להסכמת הדיונית בין הצדדים.

הצדדים חלוקים בשאלה האם האירוע מהווה תאונת דרכים, כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), או שמא חלה החזקה הממעטת שעניינה "תאונה מכוונת" הקבועה בסעיף 1 לחוק הפיצויים שאז אין תחולה לחוק ואין הנתבעת צריכה לשפות במסגרת זו את התובעת.

לטענת התובע, אין ראיות כי הגנב הבחין באחיזתה של הנפגעת בידית הרכב. לא ברור האם האיץ על מנת להסתלק מהמקום או על מנת להפטר מהנפגעת ולכן לא הוכחה התשתית העובדתית לתאונה מכוונת. ניתוח של עדות הנפגעת, והממצאים הרפואיים לפיהם פגיעתה קלה, מעלה תמונה לפיה הנפגעת שמטה את האחיזה בדלת הרכב עם תחילת הנהיגה ולכל היותר נגררה 2-3 מטר אך לא 30 מ' כאמור בתצהירה ומכאן שלא הוכחה כוונה מצד הנהג לפגוע ואף לא ידיעה על האפשרות לגרום לנזק. הנטל להוכיח כי הגנב הבחין בכך שהנפגעת מחזיקה ברכב, הוא על הנתבעת וזה לא הורם ועוד הוא טוען כי יש להוכיח כוונה מיוחדת לפגיעה ואין די בהוכחת פזיזות או רשלנות.

התובע מפנה לתביעה שהגישה הנפגעת נגד הנתבעת בבית משפט השלום בכפר סבא בת.א 4349/04 בה קבע כב' השופט ר. אמיר כי התאונה לא נגרמה ע"י מעשה מכוון, כי לא חלה החזקה הממעטת וכי התובעת זכאית לפיצוי לפי חוק הפיצויים מקרנית. אמנם הנתבעת ערערה על פסק הדין ובבית המשפט המחוזי התקבל הערעור בו נקבע כי פסק הדין של בימ"ש שלום לא ישמש מעשה בית דין, אך סעיף 39 של פסק הדין הקובע פיצוי לנפגעת נותר על כנו והוא טומן בחובו גם את החובה לשפות את התובע מאחר ומהפיצוי המשולם לנפגעת נוכו קצבאות המל"ל.

לטענת הנתבעת, כל הקביעות בפסק הדין של בית משפט השלום בכפר סבא בוטלו (בהיבט העובדתי והישום המשפטי) אלא שלפנים משורת הדין הוסכם על פיצוי הנפגעת. מאז אותו פסק דין בכפר סבא, התגבשה הלכה בבית המשפט העליון במקרה דומה ב-רע"א 1117/09 קרנית קרן לנפגעי תאונות דרכים נ' יעקב בלבן (ניתן ב-21/9/09) (להלן: "פס"ד בלבן") ופסקי דין נוספים שענינים גניבת רכב תוך סילוק הנהג, שישומם בעניננו מחייב מסקנה לפיה שהאירוע לא מהווה תאונת דרכים משום שמדובר במעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופה/ רכושה של הנפגעת, שימוש ברכב מנועי שאינו "למטרת תחבורה" כהגדרתו בחוק.

עובדתית טוענת הנתבעת כי מגרסת הנפגעת עולה כי הגנב פעל לסילוקה מדרכו, על מנת שלא תסכל גניבת המכונית. לצורך כך הוא דחף את הנפגעת, סגר את הדלת על ידה השמאלית, לא היסס ופתח בנסיעה למרות שהפנגעת נתפסה בדלת הרכב. הנפגעת העידה בתצהירה כי שעה שנגררה ע"י הרכב, מרחק עשרות מטרים, היא היכתה את הגנב בידה השנייה אך השודד "נתן גז", הכה אותה בחזרה ואף גרם לפצע בידה השמאלית ולנפילתה לכביש. גרסה עובדתית זו לא צריכה להיות שנויה במחלוקת נוכח ההסכמה לוותר על חקירות עדים.

דיון והכרעה

הצדדים ויתרו על חקירות עדים ולכן אין לקבל נסיון התובע להצביע על סתירות לכאורה בין הודעות הנפגעת במשטרה לבין תצהירה, כמבסס תשתית עובדתית אותה מבקש התובע לקבוע כממצא. לו סבר שיש מקום לליבון עובדתי אם נגררה ע"י הגנב 3 מ' או 30 מ' ואם בעובדה זו (שמשמעותה תוספת של כמה שניות) יש כדי לשנות הילך רוחו וכוונותיו של הגנב, היה על התובע לבקש לחקור את הנפגעת. דבר זה לא נעשה ולכן אני קובעת כי יש לאמץ כממצא עובדתי את תצהיר התובעת בהליך בכפר סבא.

עוד אוסיף כי במשטרה העידה הנפגעת שנתנה לגנב מכה עם היד השניה והוא הכה אותה בחזרה. בתצהיר לא מסרה פרט זה ברם אין הדבר מעלה או מוריד במכלול הדברים.

אני קובעת אפוא כי אחר שהחלה הנפגעת בנסיעה רצתה לוודא אם לא שכחה את צרור המפתחות של המעסיק. לצורך כך עצרה, ירדה מהרכב ונעמדה בסמוך למשקוף המפריד בין הדלת הקדמית לדלת האחורית כשפניה פונים קדימה. לפתע הגיח אלמוני מאחורי גבה, דחף אותה והתיישב במושב הנהג. הנפגעת הבינה שבכוונתו לגנוב את הרכב ובנסיון למנוע זאת נאחזה בחלק העליון של הדלת מצידה החיצוני. הגנב סגר בחוזקה את הדלת על ידה השמאלית והחל בנסיעה פראית כשאצבעות יד שמאל תפוסות בין חלקה העליון של הדלת ובין משקוף הרכב לאחר שנגררה כ-30-40 מ' הוטחה כלפי הכביש בעוצמה רבה.

העובדות המתוארות לעיל, דומות דימיון רב לעובדות בפס"ד בלבן ומכניסות את האירוע לגדר המונח "תאונה במתכוון" שבסעיף 1 לחוק הפיצויים, כפי שפורש ע"י בית המשפט העליון בפסיקה נוספת מהשנים האחרונות, ולכן יש לקבוע שחלה החזקה הממעטת ולהלן אפרט.

החזקה הממעטת בסעיף 1 לחוק הפיצויים קובעת כי "לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי".

תכלית החזקה היא "להוציא מגדר תחולת החוק סיכונים של שימוש ברכב שאינם נובעים באופן טיפוסי משימוש ברכב למטרות תחבורה... בנסיבות בהן נגרמת פגיעה עקב מעשה הנעשה במכוון כדי לגרום נזק לאדם אחר, השימוש ברכב הוא ככלי לגרימת נזק ולא לצרכים תחבורתיים" (ע"א 2199/99 עיזבון לזר נ' רשות הנמלים והרכבות, פ"ד נו(1) 938, 952 (2001)).

החזקה הממעטת מחייבת בחינת שני יסודות כפי שנקבע בפס"ד בלבן: "ראשית יש לבחון אם התאונה שלפנינו נגרמה כתוצאה ממעשה מכוון, שתכליתו גרימת נזק לגופו או לרכושו של האדם. אם התשובה לשאלה זו היא חיובית, יש לבחון גם האם "הנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי"

ביחס לטיב הכוונה נקבע שם כי: "השימוש ברכב יהיה "ככלי לגרימת נזק" רק כאשר ישנו רצון "חפצי" של ממש בתוצאה של פגיעה בגופו או ברכושו של האדם. הסתפקות במבחן שנקבע בדין הפלילי – מודעות לאפשרות קרובה לוודאי לגרימת התוצאה – עלולה להביא לתוצאה של שלילת פיצוי גם במקרים שבהם הפגיעה נובעת במישרין מן הסיכון התחבורתי, כגון נסיעה המסכנת אחרים באופן ברור". (סעיף 4 לפסק הדין).