פסק דין
עניינה של תביעות אלה שהדיון בהן אוחד, תאונת דרכים שארעה ביום 3/2/2011 בין רכב משא סגור בו נהג מר שלמה חמדני (להלן: "רכב המשא") לבין קטנוע בו נהג ישראל כאלף (להלן: "הקטנוע"), כאשר באותה תאונה נפגעה גם מונית בבעלות רכב יהב ושות' בע"מ (להלן: "המונית").
מדובר בתובענות שהוגשו בסדר דין מהיר, לפיכך ובהתאם לתקנה 214טז (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, פסק הדין יהא מנומק ב"אופן תמציתי" (וראו גם פסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 4735/03 צברי נ' מדינת ישראל (27.11.03)).
התאונה ארעה שעה שרכב המשא עמד בנתיב הימני וביקש לפנות שמאלה לפי טענתו או לבצע פניית פרסה לפי טענת נהג הקטנוע ומכל מקום מטרתו הייתה לחצות את הנתיב הנגדי ולהכנס לחניה פנויה הנמצאת במפרץ חניה בניצב לכביש. התאונה ארעה עת עקף הקטנוע את רכב המשא נפגע מפנס האיתות וכתוצאה מן המכה נהדף לעבר נהג המונית שהגיע ממול נאלץ לסטות ימינה ועלה על המדרכה והקטנוע פגע בו.
השאלה העומדת לדיון היא על מי נופלת האשמה בתאונה וככל שקיים אשם תורם של אחד המעורבים, מה שיעורו והאם מדובר באשם המקים האחריות. אולם קודם להכרעה, ראוי לדון במשמעות הרשעתו בפלילים של נהג רכב המשא.
משמעות ההרשעה בפלילים של נהג רכב המשא – סעיף 42א לפקודת הראיות
נגד נהג רכב המשא הוגש כתב אישום בגין תאונה זו והנהג הורשע בתיק התעבורה שהתנהל נגדו על פי הודאתו בעבירה של סטיה שלא בבטחה, עבירה על תקנה 41 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. על פי כתב האישום בו הודה נהג רכב המשא, הוא עמד בימין הדרך כאשר בכוונתו לבצע פניית פרסה שמאלה ולהחנות את רכבו במסלול הנסיעה הנגדי. נהג רכב המשא הודה, כי לא נתן תשומת לב מספקת לדרך, סטה שמאלה כדי לבצע פניית פרסה למסלול הנגדי, אלץ את רוכב האופנוע שנסע לשמאלו לסטות שמאלה וכלי הרכב התנגשו. כתוצאה מאותה סטיה, כך נכתב בכתב האישום, נאלץ נהג המונית לסטות ימינה, עלה על המדרכה הימנית והקטנוע נהדף מעוצמת ההתנגשות ברכב המשא לעבר המונית.
סעיף 42א לפקודת הראיות, לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), קובע, כי הממצאים והמסקנות של פסק דין במשפט פלילי יהיו קבילים כראיה לכאורה לאמור בהם במשפט האזרחי, יש צורך בקיומם של שלושה תנאים: 1. הנאשם הורשע; 2. פסק הדין הפלילי הוא חלוט; 3. אחד מבעלי הדין במשפט האזרחי הוא המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע. בענייננו, מתקיימים התנאים, נהג רכב המשא הוא צד בשתי התביעות.
סעיף 42א (ג) מלמדנו, כי המורשע או חליפו רשאים לבקש הבאת ראיות לסתור ובית המשפט רשאי להתיר זאת מטעמים שירשמו וכדי למנוע עיוות דין. כפי שנפסק לא פעם, הבאת ראיות לסתור מחייבת הגשת בקשה מפורשת ומנומקת ובקשה כזו לא הוגשה במקרה דנן.
יתירה מזו, גם אם הייתה מוגשת בקשה להתיר הגשת ראיות לסתור, הרי שעל-פי הכללים שהותוו בפסיקה אין להתיר הגשת ראיות לסתור כדבר שבשגרה, שכן יש בגישה זו לרוקן מתוכן את הוראת סעיף 42א לפקודת הראיות ולמוטט את הבסיס הרעיוני לחקיקתו.
הרשות להביא ראיות לסתור, ניתנת – על-פי הפסיקה – בנסיבות מיוחדות, כאשר הדבר דרוש על-מנת למנוע עיוות-דין; שהוא עלול להביא לתוצאה בלתי צודקת בעליל, או שתקפח, באופן קשה, את הנתבע בהגנתו. לא זה המצב בענייננו, נהג רכב המשא לא הציג כל ראיה שלא הייתה בפניו בעת ניהול ההליך הפלילי.
טענתו היחידה של נהג רכב המשא הייתה, כי הודה במשפט הפלילי בעצת עורך דינו והוסיף בהתרסה "אני מודה שאני לא אשם בתאונה" עמ' 7 לפרוטוקול שורה 32. טענה זו אינה אמינה בעיני, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון שהוגש, וכפי שאמר גם נהג רכב המשא, הוא היה מיוצג על-ידי עורך דין, בטיעוניו לעונש טען עורך הדין לעניין חולשות בחומר הראיות ומחדלי חקירה ועל אף חולשות נטענות אלה, הודה נהג רכב המשא בעובדות כתב האישום המתוקן. משמע, מדובר במי שכל הנסיבות היו לנגד עיניו והוא הגיע למסקנה שאין טעם בניהול המשפט הפלילי, שכן הוא אשם בביצוע העבירה המיוחסת לו. יצויין כי כתב האישום תוקן ונמחקה העבירה של נהיגה בחוסר זהירות, מה שסלל את הדרך שלא להטיל על נהג רכב המשא פסילת רשיון נהיגה בפועל.
יתירה מזו, מרגע שהודה נהג רכב המשא ועונשו נגזר, פסק הדין הפך להיות חלוט, נהג רכב המשא לא פעל עם הגשת התביעה האזרחית נגדו לביטול פסק הדין. ואם צריך עוד להוסיף, הרי שהלכה פסוקה היא, כי מתן הודאה מסויגת לפיה ההודאה בהליך הפלילי תשמש רק לצורכי אותו הליך אינה גורעת מתחולת סעיף 42 א לפקודת הראיות וסעיף זה עדיין יחול בתביעה האזרחית (ראה: ע"א 285/80 שיף נ. אליאסי, פ"ד לד(4) 752). לכן, הודאת נהג רכב המשא משמשת כנגדו גם בהליך זה מכוח סעיף 42א לפקודת הראיות.
בחינת כתב האישום בו הודה נהג רכב המשא, מלמדת כי הודה בכך שלא נתן תשומת לב מספקת לדרך, החל בפניית פרסה שמאלה על מנת לחנות את הרכב, מבלי שנתן זכות קדימה לקטנוע ותוך שהוא גורם לקטנוע לסטות שמאלה ובעצם לפגיעת הקטנוע במונית.
משנהג רכב המשא לא עתר בבקשה להביא ראיות לסתור, לא בעת הגשת הרשעתו בתיק הפלילי ולא לאחר מכן ומשהנסיבות אינן מצדיקות מתן רשות כזו, עובדות כתב האישום הם ממצאי הכרעת הדין ודינן כעובדות מוכחות לקביעת אחריותו המכרעת של נהג רכב המשא לתאונה. ראה ע"א 71/85 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' מוסטפה סובחי, פ"ד מא(4) 327:
"ומכאן, מקום שנאשם מודה בעובדות כתב האישום ומורשע לאחר מכן על פי הודאתו, רואים את עובדות כתב האישום כמוכחות כלפיו, ובשל כך בגדר ה"ממצאים" שבפסק הדין (והשווה, ע"א 285/80, שיף ואח' נ. אליאס ואח', פד"י ל"ד (4)755 ,752).
... דעתי היא, על כן, כי אין לפרש את המונח "ממצאים" בסעיף 42א(א) באופן צר ככולל אך ורק ממצאים שקבע בית המשפט לאחר גביית ראיות. סבורני כי המונח "ממצאים" חובק גם את עובדות כתב האישום שהנאשם הודה בהן. אלה כאלה יהיו קבילים במשפט האזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם".
נדמה שלא ניתן לחלוק, כי די בהודאה זו, שבאה מפי נהג רכב המשא עצמו, על מנת לקבוע את אחריותו המכרעת לתאונה, כפי שגם עולה מהחומר בתיק המשטרה, שאם לא כן לא היה מודה בכתב האישום נגדו.
על אף ההרשעה בפלילים ומשמעותיה, במסגרת התיק הפלילי לא נבחנה ולא הוכרעה שאלת האשם התורם של נהג הקטנוע אם בכלל, ולכן שאלה זו טעונה הכרעה במסגרת ההליך האזרחי. לצורך בחינת קיום אשם תורם, יש לבחון את מסכת הראיות שהוכחה.
מסכת הראיות