החלטה
בפני בקשה לביטול איסור מנהלי על שימוש ברכב אשר הוגשה בהתאם לס' 57ב לפקודת התעבורה.
הצדדים אינם חלוקים על כך כי ביום 06.11.11, בעקבות שימוע בדבר איסור מנהלי על שימוש ברכב, החליט קצין המשטרה בדרגת רב פקד על השבתה מנהלית של רכב המבקשת למשך 30 יום בגין עבירה של נהיגה בשכרות אותה ביצע חבר של אחיה של המבקשת, ההשבתה החלה ביום 08.11.11.
עיינתי בחומר החקירה ומצאתי ראיות לכאורה לכך שהנהג מר אבוטבול רון, נעצר על ידי השוטרים לבדיקת אלכוהול בשעה 03.30, הא כשל בבדיקת נשיפון, הובל לבדיקת ינשוף לה הסכים, זאת תוך הקפדה על הדרישות המקדימות לבדיקה ואכן בשעה 04.13, נמדדה בגופו כמות אלכוהול גבוהה, ברמה של 440 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אחד של אויר נשוף.
אשר על כן, אני קובע כי קיימות ראיות לכאורה לאישום כנגד הנהג.
עפ"י ס' 57ב(ב) לפקודת התעבורה, בית-המשפט יבטל את הודעת איסור השימוש אם נוכח כי התקיים אחד מאלה:
"(ב)
1.הרכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו והסכמתו.
2.מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב ובעל הרכב עשה ככל שביכולתו כדי למנוע את העבירה."
עפ"י ס' 57ב(ג):
"בית-משפט רשאי לבטל את הודעת איסור השימוש, או לקבוע תקופה קצרה יותר לאיסור השימוש, בתנאים או ללא תנאים, אם התקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב) המצדיקות זאת ולעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב."
אציין כי המבקשת טענה בפני כי אכן הרשתה לאחיה לנהוג ברכב אך זאת בשני תנאים לא בשבתות ולא בשכרות, היא אינה מרשה לאחיה לקחת את הרכב בשבתות ואולם אחיה הפר את אמונה.
אין ספק שהרף של "כל שביכולתו" הנו גבוה ביותר, וכי ככל עניין עובדתי הוא דורש הוכחה, דבר שאינו מתקיים בענייננו, שכן חסרה התשתית הראייתית הבסיסית כאמור, שעל פיה יוכל בית משפט זה להשתכנע ולקבל את טענת המבקשת.
סבורני, כי למען מתן משקל משמעותי לטענה, היה מקום, לכל הפחות, לנקוט בפעולות מינימאליות מוכחות, כגון החתמת הנהג על מסמך המורה לו כי עליו למנע מנהיגה במצבים מסוימים, או לא להעביר הרכב לאחר ועוד. ללא נקיטת פעולה מינימאלית מוכחת, טרם ביצוע העבירה המיוחסת לנהג, הרי שלא הצליחה המבקשת להרים נטל ההוכחה הגבוה המוטל עליה ולהוכיח, כי עשתה כל שביכולתה למנוע ממקבל הרכב לעבור עבירה בעצמו או מלהתיר לאחרים לעבור עבירה.
לטעמי, המבקשת כאחותו של האוחז ברכב שאפשר לעובר העבירה לכאורה לנהוג בו בשכרות (ובשבת) בניגוד להנחיותיה, אמורה לדעת שהאפשרות שאחיה ינהג כך, היא אפשרות מצערת שיש להביאה בחשבון. ואם אכן כך פני הדברים, הרי אין למבקשת אלא להלין על עצמה, על שמסרה את הרכב לאחיה שאפשר את העבירה.
בית המשפט דוחה לחלוטין את טענת המבקשת כי "אני לא יכולה להיות אחראית ולתקן את העולם" – אם אין המבקשת יכולה להיות אחראית לרכבה הפרטי, אולי מוטב שלא תחזיק ברכב שיש בו לסכן את הציבור.
לעניין הנסיבות האישיות אציין כי בדברי ההסבר להצעת החוק עולה כי המחוקק היה מודע לפגיעה הכלכלית ולפגיעה באורח החיים של בעל הרכב, פגיעות הנלוות לסנקציה של איסור השימוש ולמרות זאת הוטלה מגבלה זו כדי להילחם במתרחש בכבישים וכדי לוודא שבעל הרכב יעשה ככל שביכולתו כדי למנוע עבירות בעת השימוש ברכבו.
אציין כי אם עובר העבירה היה אחיה של המבקשת לא הייתי מתערב כלל בהחלטתו הנכונה של קצין המשטרה. ואולם, לאור העובדה כי מבצע העבירה אינו קשור ישירות לבעלת הרכב אלא הוא חבר של אחיה, ולאור האמור בסעיף 57(ב)ג, לעניין הזיקה בין בעל הרכב ומי שנהג בו. הריני מוצא לנכון לקצר מעט את משך השבתת הרכב ולהעמידה על 21 יום.
הרכב יושב לבעלת הרכב בלבד, ביום 29.11.11.
זכות ערר כחוק.