הלוי נ' לאופר תעופה GHI בע"מ ואח'

פסק דין

1. ביום 19.6.07 טס התובע, מר דורון הלוי, לנסיעת עסקים לאיסטנבול, ומשם (כעבור יום) - ללונדון. הטיסה התבצעה על ידי הנתבעת 2: חב' TURKISH AIRLINES (להלן: טרקיש).

הנתבעת 1: חב' GHI לאופר תעופה בע"מ (להלן: לאופר) נותנת שירותי קרקע לחברות תעופה

בנמל התעופה בן-גוריון (להלן: נתב"ג), וביניהן לטרקיש. בין שירותי הקרקע נכללים גם שירותי בידוק (check in) לנוסעים.

מזוודתו של התובע לא הגיעה לאיסטנבול, ואף לא ללונדון. במזוודה היו, לטענת התובע, מצגות וחומר עסקי, שהתובע נזקק להם בנסיעת העסקים, וזאת נוסף על בגדים וחפצים אישיים.

בדיעבד הסתבר כי המזוודה לא הועלתה למטוס, אלא הושארה בנתב"ג, ושם נאספה אל מחלקת האבידות של לאופר. שם אותרה המזוודה, ביום 22.6.07, על ידי מכרה של התובע, נלקחה על ידה ונמסרה לתובע כששב ארצה.

2.התובע טען כי לקראת העלייה למטוס הוא הבחין כי הדיילת שביצעה את הבידוק לא הדביקה בכרטיס העלייה למטוס, ואף לא בדרכונו, מדבקת-כבודה. התובע ביקש, בשלב העלייה למטוס, להדביק מדבקה כזאת, אך נענה כי אין צורך בכך, וכי די במספר הספח, שהדיילת רשמה על גבי הכרטיס האלקטרוני שלו, בתוספת חתימתה.

כאשר אותרה המזוודה במחלקת האבידות של לאופר, נמצאו עליה מדבקות שעליהן מודפס: "לא תג מיון" (תצלום של מדבקה כזאת צורף לכתב התביעה), דבר שלטענת התובע תומך בגירסתו כי בעת קליטת המזוודה על ידי נציגת לאופר לא הוצמדה אליה מדבקה עם הרישום הדרוש, ועל כן לא הוצאה המזוודה כלל אל המטוס שבו טס התובע, אלא נשארה בנתב"ג.

התובע העמיד את תביעתו על סך 30,740 ₪: 25,740 ₪ - הסכום שלטענתו נאלץ להוציא על רכישת לבוש ופריטים אישיים, ו - 5,000 ₪ בגין עוגמת נפש.

3.טרקיש טענה כי אין לתובע עילת תביעה נגדה, כיוון שהאחריות לתקלה מוטלת על לאופר בלבד. טרקיש ציינה כי בפנייתו של התובע בכתב אל לאופר, מיום 30.7.07, אשר צורפה לכתב התביעה, כתב התובע במפורש כי דרישת הפיצויים שלו מופנית אל לאופר, ולא אל טרקיש (מכתב זה נכתב על ידי התובע עצמו, ללא ייצוג על ידי עורך דין. אין באמור בו כדי למנוע בעד ב"כ התובע לטעון לקיומה של עילת תביעה גם כנגד טרקיש).

לחלופין, אם יימצא שחלה אחריות על טרקיש, אזי אחריות כזאת היא מוגבלת, מכוח דיני התעופה: חוק התובלה האווירית, התש"ם - 1980 (להלן: חוק התובלה האווירית); האמנה לאיחוד כללים מסויימים בדבר תובלה אווירית בינלאומית, שנחתמה בורשה בשנת 1929 (להלן: אמנת ורשה); פרוטוקול המתקן את האמנה לאיחוד כללים מסויימים בדבר תובלה אווירית בינלאומית, שנחתם בהאג בשנת 1955 (להלן: פרוטוקול האג; וכל אלה יחדיו: דיני התעופה).

במסגרת טיעון זה טענה טרקיש:

א. כי סכום האחריות בגין אובדן כבודה מוגבל לתקרה של 400 דולר, מה גם שבמקרה זה אין מדובר באובדן הכבודה אלא רק בעיכובה, שהרי אין מחלוקת כי המזוודה הוחזרה לתובע על מלוא תכולתה.

ב. התובע לא הגיש דרישה בכתב במועד שנקוב בסעיף 26 לאמנת ורשה, ודי בכך כדי להדוף את תביעתו. ב"כ טרקיש הבהיר לעניין זה (בעמ' 17 לפר'), כי התובע אמנם מילא, בשדה התעופה באיסטנבול, טופס תלונה על אובדן מזוודתו; אך כאשר מאוחר יותר נמצאה המזוודה והושבה לו, היה עליו - על פי סעיף 26 (2) סיפא לאמנת ורשה - להגיש תלונה בכתב תוך 21 יום מהיום שהמזוודה הושבה לו, וזאת לא עשה.

ג. הנזקים ברי-הפיצוי, על פי דיני התעופה, אינם כוללים עוגמת נפש, ואין אפשרות לתבוע מטרקיש פיצוי מחוץ למסגרת דיני התעופה.

4.לאופר טענה כי לא היתה התרשלות מצידה, וכי האחריות לאירוע חלה על טרקיש. לחלופין טענה לאופר כי יש הסכם שיפוי בינה לבין טרקיש (לאופר לא הגישה הודעה לצד שלישי כנגד טרקיש).

עוד טענה לאופר כי היא מבצעת רק שירותי בידוק וקליטה לכבודת הנוסעים, ולאחר מכן חלה על רשות שדות התעופה האחריות להוביל את הכבודה אל המטוס.

על כך יש לומר כי טענת התובע נסבה על שהתרחש בשלב הקליטה, שבוצעה על ידי לאופר.

לאופר לא הגישה הודעה לצד שלישי כנגד רשות שדות התעופה.

5.התובע העיד כי הוא בעל ניסיון בטיסות, ועל כן הבחין, לקראת העלייה למטוס, כי בכרטיס העלייה למטוס (boarding) שבידו חסרה מדבקה של הכבודה, אשר בדרך כלל מוצמדת לכרטיס העלייה למטוס. התובע ציין כי לפעמים מצמידים מדבקה זו לדרכון, אך היא לא הוצמדה גם לדרכונו. התובע העיד כי המדבקה אמורה להיות מוצמדת לכרטיס העלייה למטוס בשלב הבידוק, עם קליטת הכבודה והנפקת כרטיס העלייה למטוס. התובע העיד כי בתהליך הבידוק שקלו את המזוודה, הפיקו ומסרו לו את כרטיס העלייה למטוס, ואת המזוודה שילחו לדרכה.