א.
מחמת הספק אני מזכה את הנאשם מהעבירה של איומים שבאישום
שני.
ב. אני
מרשיע את הנאשם בעבירה של איומים שבאישום
ראשון.
בכתב האישום נטען: באישום ראשון - הנאשם איים על שלומית ברדה (שעבדה בעבר עם בת זוגו לשעבר, להלן - שלומית), באומרו לה "אם לא תעזבי את מלי בנימינוב (בת זוגו לשעבר) אני אהרוג אותך, זה הדם שלי שאני שומר עליו." ובאישום שני - הנאשם איים על לימור בנימינוב (בתה של מלי, להלן - לימור).
גירסת הנאשם - מדובר בעלילה, שקר וכזב.
לאחר ששמעתי וראיתי את עדי התביעה ואת עדי ההגנה ובהם את הנאשם, קראתי את הפרוטוקול והמסמכים, בחנתי ושקלתי את הראיות, הרי שלענין אישום שני, על אף שלאור מכלול הראיות יש חשד ממשי שהנאשם איים גם על לימור, הרי שלא אוכל על סמך עדותה היחידה של לימור לעצם האיומים הנטענים לקבוע ממצאים לחובת הנאשם במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי. לענין אישום ראשון, הרי שלאחר שהזהרתי עצמי שעדותה של שלומית היא עדות יחידה למעשה לעצם האיום שהשמיע הנאשם, ולאחר שבחנתי את עדותה בקפידה, מסקנתי היא שהנאשם אכן איים על שלומית כנטען, והוא אשם ויורשע בעבירה זו. גירסתה של שלומית מחוזקת באי אמינות הנאשם ועדת ההגנה מלי בנימינוב ובחוסר מהימנות גירסאותיהם.
אלה נימוקיי המפורטים להכרעת דין זו:
אישום שני
-
זיכויו של הנאשם, מחמת הספק, מהעבירה של איומים כלפי לימור:
עת/2
, לימור, העידה (תמצית העיקר): הנאשם אמר לה שירצח אותה אם היא לא תסדר לו פגישה עם אמה. הנאשם אמר לה שהוא ירצח את אביה, ושלא תתפלא אם בטעות תבוא משאית ותהיה תאונה לאביה. הנאשם אמר לה שהוא ירצח אותה ויתנקם בה ושתיזהר ממנו. (בעמ' 10 לפר', שו' 9-15; ראה גם בחקירתה הנגדית - בעמ' 10 לפר', שו' 25; בעמ' 11 לפר', שו' 1; בעמ' 14 לפר', שו' 27; בעמ' 15 לפר', שו' 1-9).
ואולם
- גירסתה של לימור משתנה, איננה מהימנה ומעוררת תמיהות של ממש:
1. לימור העידה, שהיא לא יזמה מרצונה שיחות אל הנאשם (בעמ' 11 לפר', שו' 19-20).
והנה, לא רק שבהמשך עדותה לימור אישרה שהיא כן התקשרה אל הנאשם לטענתה מתוך פחד, אלא שהיא התקשרה לנאשם כמה פעמים ואמרה לו
שהיא זקוקה לעזרה ויעזור לה כספית (בעמ' 12 לפר', שו' 18, 23-25). אחר כך לימור הכחישה שהיא ביקשה מהנאשם עזרה כספית, אך העידה
שקיבלה מהנאשם כסף, שהוחזר לו (בעמ' 13 לפר', שו' 4-6, 20). לימור העידה שהנאשם שילם כמה חשבונות של סלקום (בעמ' 13 לפר', שו' 8-16;
נ/2
; בעדות הנאשם - בעמ' 22 לפר', שו' 21-22) בחודש יוני 2005, היינו
אחרי איומיו הנטענים כלפיה. ודוק: זו לימור שלפי עדותה בעקבות איומי הנאשם היא כל יום קמה ומפחדת, מסתכלת מהחלון רק לראות שהוא לא נמצא ולכל מקום הולכת עם ליווי (בעמ' 10 לפר', ש' 16-17, 24-25; בע' 14 לפר',ש' 27-28). עולה איפוא ספק סביר שמא הנאשם לא איים על לימור כנטען שאחרת היא לא היתה פונה אליו לעזרה כספית ולא היתה מקבלת ממנו כסף.
2. כאמור, לימור העידה הן בעדותה הראשית והן בחקירתה הנגדית, שהנאשם אמר לה שתבוא משאית ותהרוג את אביה (בעמ' 10 לפר', שו' 12-13; בעמ' 15 לפר', שו' 1-3, 7-9).
ואולם, במשטרה לימור לא אמרה זאת. לימור העידה שזה ברח לה מהראש והיא חושבת שהיא אמרה זאת. ולא היא (בע' 15 לפר',ש' 10-22). נעור ספק סביר שמא הנאשם לא איים כנטען, שהרי לו הוא היה משמיע איום חמור כזה, לימור היתה אומרת זאת במשטרה.
3.
עה/2 מלי בנימינוב, אמא של לימור (להלן-מלי) אמרה במשטרה שהיא
שמעה שהנאשם איים על לימור - היא שמעה שהנאשם אמר ללימור שהוא יחסל אותה אם היא תתערב לרעתו (
ת/3
, שו' 52-53;
ת/4
, שו' 24-25; בע' 29 לפר', ש' 5-6; בעמ' 31 לפר', שו' 5).
ואולם, שלא כדבריה במשטרה, מלי העידה בבית המשפט, שהיא
לא שמעה את הנאשם מאיים על לימור אלא
לימור אמרה לה זאת (בע' 28 לפר', שו' 4-6; בעמ' 29 לפר',ש' 5-7; בע' 31 לפר', ש' 1-7). זאת ועוד: בעדותה במשטרה
ת/4
, אמרה מלי
ששיקרה והיא חוזרת בה מעדותה הקודמת. תהא הסיבה אשר תהא, גירסאותיה של מלי לא מהימנות, והיא לא יכולה לחזק את גירסת לימור, כפי שגירסתה גם לא יכולה להוות סתירה לעדות שלומית,כמפורט להלן.
לאור האמור לעיל, לא אוכל, על סמך עדותה היחידה של לימור לעצם האיומים הנטענים על ידה, לקבוע ממצאים לחובת הנאשם במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי. על כן,
ומחמת הספק, אני מזכה את הנאשם מהעבירה של איומים המיוחסת לו באישום
שני.
הרשעת הנאשם בעבירה של איומים שבאישום ראשון
:
עת/1
שלומית ברדה (להלן - שלומית), העידה בעדותה הראשית (תמצית העיקר): מלי עובדת בבית מאפה. שלומית, שהיא מכרה של מלי ועבדה עימה בעבר, נכנסה לקנות עוגה, ונשארה. נכנס בחור ואמר לה "תעזבי אותה (את מלי), היא דם שלי, היא חברה שלי, אם לא תתרחקי ממנה אני אהרוג אותך". הוא בא להרביץ לה אז מלי אמרה לו שיעזוב אותה כי היא לא שייכת לעניינים האלה ולא יודעת מזה שום דבר (בעמ' 2 לפר', שו' 3-10).
שלומית נראתה ונשמעה בעדותה כמי שמעידה על דברים כפי שקרו, כהווייתם. עדותה של שלומית היתה עקבית ומהימנה. עיקר עדותה בבית המשפט גם תואם לעדותה במשטרה (בעמ' 9 לפר', שו' 17-19). זאת ועוד: עדותה בחקירה הראשית לא עורערה בחקירתה הנגדית, והיא שבה והעידה שוב ושוב על איום הנאשם ועל התנהגותו כלפיה (תמצית העיקר): הוא איים עליה שיהרוג אותה (בע' 5 לפר',ש' 17-19). כשהנאשם התקרב אליה בכוונה להכותה מלי מנעה זאת ואמרה ששלומית לא שייכת לזה. שלומית העידה נחרצות שמה שהיא סיפרה זו לא המצאה שלה, אלא מה שהיא ראתה ומה שהיה באותו רגע בחנות - הנאשם איים עליה ובא להכותה (בעמ' 5 לפר', ש' 26-29; בע' 6 לפר', שו' 1-7, 14, 23-25; בעמ' 7 לפר', שו' 22; בעמ' 9 לפר', שו' 10).
דינם של
טיעוני ההגנה לגבי עדותה של שלומית -
להידחות.
אלה נימוקיי:
1. גירסתה/אות מלי אינן מהימנות - בכך ש
עה/2 מלי בנימינוב בת זוגו לשעבר של הנאשם (להלן - מלי), העידה שהוא לא אמר לשלומית את מה ששלומית העידה (בעמ' 27 לפר', שו' 8-26) אין כדי לגרוע מגירסתה של שלומית או לערערה. גירסתה של מלי איננה מהימנה: מלי אמרה במשטרה שהיא שיקרה וחוזרת בה מעדותה הקודמת (
ת/4
, ש' 2). מלי העידה בבית המשפט שהנאשם לא איים עליה אי פעם (בעמ' 28 לפר', שו' 9-19) אך במשטרה, בשתי הודעות, היא סיפרה על איומים קשים של הנאשם כלפיה (
ת/2
, בע' 1, שו' 2, 22-23; בעמ' 2, שו' 30-31, 54-56;
ת/3
, בע' 3, שו' 56-58). כשמלי עומתה עם דבריה במשטרה היא העידה שהיא לא זוכרת (בעמ' 28 לפר', שו' 24-25), ובנוסף, שהיא לא מבינה ושואלת מה זה איום (בע' 30 לפר', ש' 13). לא פחות. מלי העידה שהיא פחדה מהנאשם בהתחלה משום שהוא ערבי והיא יהודיה (בעמ' 28 לפר', ש' 14-17), אך במשטרה מלי אמרה שהיא מפחדת מהנאשם עד כדי צו הרחקה שהיה נגדו תוך שהיא מספרת באותה הודעה על איומיו (
ת/2
, בעמ' 2, שו' 46) כבסיס לפחדה ממנו. בהודעה נוספת מלי סיפרה שהנאשם הפחיד אותה שלא תגיש תלונה (
ת/3
, בעמ' 3, בסוף). מלי העידה בביהמ"ש לגבי ההודעה במשטרה שבה היא נחקרה על הודעה כוזבת, ואמרה שהמשטרה כתבה דברים אחרים וזו בעיה של המשטרה (בעמ' 32 לפר', שו' 16-21). לא ניתן איפוא לבסס מימצא על גירסה מפי מלי.
גירסתה של שלומית לא עורערה איפוא בגין גירסאותיה השונות הבלתי מהימנות של מלי, ואין בהן כדי לגרוע ממהימנות גירסתה של שלומית לגבי איום הנאשם כלפיה, כאמור.