1.
כתב האישום מייחס לנאשמים עבירות של החזקה בתנאי עבדות לפי סעיף 375א לחוק העונשין, התשל"ז-1997, ועיכוב דרכון לפי סעיף 376א לחוק העונשין. הנאשמים הם בני זוג ילידי 1952 ו-1953 (בהתאמה), והם מואשמים כי החזיקו
את המתלוננת, מרי אן פאויג, ילידת 1987, לצורכי עבודה, תוך שליטה ממשית בחייה ושלילת חירותה, כאילו היתה קניינם. המתלוננת היא אזרחית פיליפינית אשר הגיעה לישראל דרך ירדן בנובמבר 2007, ועבדה בעבודות משק בית אצל הנאשמים, עד שהגיעה לסניף ירושלים של ארגון "קו לעובד" ביום 6.9.09. בסמוך לאחר מכן הגישה המתלוננת תלונה כנגד הנאשמים במשטרת ירושלים.
2.
על פי הנטען בכתב האישום, המתלוננת הביעה את הסכמתה להגיע מביתה שבפיליפינים לירדן, באמצעות סוכנות כוח האדם מנפאואר, על מנת לעבוד בעבודות משק בית תמורת משכורת חודשית של 200 דולר. בעיר עמאן שבירדן, הוחתמה המתלוננת על חוזה בערבית (אותו לא הבינה), והוסבר לה בעל פה כי משכורתה החודשית תהיה 150 דולר בלבד. לאחר הגעתה לעמאן, הועברה המתלוננת לביתה של ניבין, בתם של הנאשמים המתגוררת בירדן, שם עבדה כארבעה חודשים, מבלי לקבל שכר. בנובמבר 2007 הגיעה הנאשמת לירדן כדי לקחת את המתלוננת לעבודה בישראל, כעוזרת בית בביתה שבשכונת שועפאט בירושלים. המתלוננת עבדה בעבודות בית בביתם של הנאשמים במשך שנה ועשרה חודשים, מבלי שנחתם בין הצדדים חוזה העסקה. במהלך תקופה זו הוחזקו דרכונה ומכשיר הטלפון הסלולארי שלה על ידי הנאשמת. המתלוננת שוכנה בחדר שירותים ומקלחון הנמצא בקומת המגורים של הנאשמים, והוקצתה לה מיטה מתקפלת ומדף לחפצים אישיים. היא נדרשה לעבוד בעבודות משק בית החל מהשעה שבע בבוקר ועד לשעה עשר בלילה, ולעיתים אף יותר מכך, במידה שהגיעו לבית אורחים. למתלוננת ניתנו שתי הפסקות קצרות במהלך יום העבודה על מנת לאכול, והיא עבדה בבית הנאשמים שבעה ימים בשבוע, ללא ימי חופשה או שבתון. הנאשמים לא אפשרו למתלוננת לצאת לבדה מביתם במהלך השנה הראשונה לעבודתה אצלם, ובמהלך השנה השנייה אפשרו לה לעשות כן רק לשם יציאה למכולת הסמוכה או לביתה של בתם דאנה, הגרה בסמוך, כאשר גם ביציאות אלו עקבו הנאשמים אחר תנועותיה מחלון ביתם. הנאשמים נהגו לנעול את דלת הכניסה לביתם כשהיו יוצאים ממנו או נכנסים אליו, ומנעו מהמתלוננת גישה אל המפתח. הם אסרו על המתלוננת לשוחח עם עובדים פיליפינים אחרים כאשר היא התלוותה אליהם לטיולים בארץ. כאשר הנאשמים יצאו לחו"ל, הושארה המתלוננת בבית כשהדלת נעולה, נלקחה בבוקר על ידי הבת דאנה לצורך עבודות בביתה, ואז הוחזרה לבית הנאשמים. הנאשמים אסרו על המתלוננת ליצור קשר טלפוני עם משפחתה באופן עצמאי, והתירו לה לערוך שיחות קצרות בלבד במכשירי הטלפון הסלולארי שלהם, בנוכחותם או בנוכחות בני משפחתם. לשם כך, החליפו הנאשמים את כרטיס הSIM- של המתלוננת בכרטיס מטעמם, המאפשר קבלת שיחות והוצאת הודעות טקסט בלבד. הנאשמים סרבו לאפשר למתלוננת לצאת להתפלל בכנסיה, ואיימו עליה כי המשטרה תתפוס אותה אם תצא מהבית. בסופו של דבר הצליחה המתלוננת, לחמוק מהבית ביום 6.9.09, בסיוען של עובדות פיליפיניות עימן יצרה קשר.
3.
בתשובה לכתב האישום, ניתנה תחילה כפירה כללית ובהמשך תשובה משלימה חלקית. עמדת הנאשמים הינה כי הם התייחסו בצורה נאותה למתלוננת, אשר הגיעה מרצונה החופשי מהפיליפינים מתוך רצון לעבוד בארץ אחרת, והסכימה, באמצעות סוכנות מנפאואר, לקבל משכורת חודשית בסכום של 150 דולרים, שהינה משכורת עתק במושגי הפיליפינים. הנאשמים טוענים כי נתנו למתלוננת סכומים גבוהים יותר מהסכום עליו הוסכם, וכי היא החליטה האם לקבל את הכסף בעצמה או לשלוח אותו למשפחתה בחו"ל באמצעות העברה בנקאית. המתלוננת אמורה היתה לסעוד את אימו של הנאשם, אולם זו התנגדה משום שלא מצאה עימה שפה משותפת, ועל כן הוצע למתלוננת לעבוד בעבודות משק בית בביתם של הנאשמים, הצעה לה הסכימה. המתלוננת חיה אצלם כבת בית, בחדר פרטי משלה, בו היו לה מיטה, מקלחת, שירותים ומקום לבגדים. ניתן לה מפתח פרטי לאותו חדר, והיא היתה חופשייה לצאת ולבוא מהבית, ואף יצאה בגפה או עם הנאשמים למקומות שונים, לרבות מקומות ציבוריים והומי אדם, בהם פגשה עובדים פיליפינים אחרים. המתלוננת ביצעה עבודות בית שוטפות שלא גזלו ממנה זמן רב, וכך נותר לה זמן פנוי לצפייה בטלוויזיה או לשימושים אחרים. המתלוננת החזיקה מספר מכשירי טלפון סלולאריים, והנאשמים קנו לה על חשבונם כרטיסי חיוג על מנת ליצור קשר עם כל מי שתחפוץ, וכן אפשרו לה לשוחח עם משפחתה בפיליפינים באמצעות המכשיר הסלולארי של הנאשם. הנאשמים רכשו אוכל עבור המתלוננת והיא לא הועסקה בבישול. המרחק בין הבית לבין כבישים ראשיים ותחנות אוטובוס מרכזיות הוא קצר ביותר, ומכאן שהמתלוננת תמיד היתה יכולה לברוח מביתם אם באמת היתה רוצה בכך. למתלוננת הוצע לעבוד, תמורת שכר נוסף ונפרד, בניקיון בתים אחרים, אולם לאחר שעשתה כן מספר פעמים הודיעה כי היא אינה מעוניינת להמשיך בכך.
4. אין מחלוקת כי המתלוננת הגיעה מהפיליפינים לירדן ביולי 2007, משם הובאה לישראל בנובמבר 2007 והועסקה בביתם של הנאשמים בעבודות משק בית שונות. אין גם מחלוקת כי המתלוננת התגוררה בחדרון בבית הנאשמים. לטענת התביעה, המתלוננת התגוררה בביתם של הנאשמים במשך 22 חודשים, עד ליום 6.9.09. אין גם מחלוקת בין הצדדים כי במועד זה עזבה המתלוננת את ביתם של הנאשמים, אם כי ישנה מחלוקת עמוקה בנוגע להשתלשלות העובדתית ביום העזיבה ולגורמים שהביאו לה. באותו יום הגיעה המתלוננת ביחד עם שתי עובדות פיליפיניות נוספות אל סניף עמותת "קו לעובד" בירושלים, ושם שמעה האחראית על המקום את סיפורה, ושוחחה בטלפון עם הנאשמים ועם המשטרה. לאחר מכן הועברה המתלוננת לחזקת המשטרה וגם הגישה תלונה. לטענת הנאשמים, ביום 6.9.2009 המתלוננת לא התגוררה עוד בביתם, לאחר שעזבה אותו מספר חודשים לפני כן, אך המשיכה להגיע לביתם מדי פעם לצרכי ביקור ועבודה, כפי שעשתה באותו יום. הנאשמים טוענים כי עזיבתה של המתלוננת את ביתם באותו מועד נעשתה לאחר שגנבה מהם זהב ותכשיטים אחרים. הנאשמים אף הגישו נגד המתלוננת תלונה למשטרה בעניין זה.
המחלוקות העובדתיות העיקריות בין הצדדים נוגעות למערכת היחסים בין המתלוננת לנאשמים ולתנאי ההחזקה והעבודה של המתלוננת: האם דרכונה היה ברשותה או הוחזק אצל הנאשמים, האם היתה יכולה לצאת מביתם של הנאשמים בצורה חופשית, האם ניתנה לה האפשרות ליצור קשר עם עובדים זרים אחרים, האם קיבלה מהנאשמים שכר הוגן וראוי, האם היה באפשרותה להשתמש בטלפון ולשוחח עם משפחתה. הצדדים לא התייחסו באופן מגובש לשאלת מעמדה החוקי של המתלוננת בישראל בעת שהייתה אצל הנאשמים, אולם באמרותיו (ת/5, ת/6) אישר למעשה הנאשם כי המתלוננת עבדה בביתו ללא אשרת עבודה.
התשתית המשפטית
5. סעיף 375א לחוק העונשין קובע:
"
375
א. (א) המחזיק אדם בתנאי עבדות לצורכי עבודה או שירותים לרבות שירותי מין, דינו - מאסר שש עשרה שנים.
(ב) ...
(ג) בסימן זה, 'עבדות' - מצב שבו מופעלות כלפי אדם סמכויות המופעלות ככלל כלפי קניינו של אדם; לענין זה, יראו שליטה ממשית בחייו של אדם או שלילת חירותו כהפעלת סמכויות כאמור".
השאלה המשפטית העיקרית הדורשת הכרעה במקרה שלפנינו היא אם התנאים בהם הוחזקה המתלוננת על ידי הנאשמים מהווים תנאי עבדות. ברי כי הכוונה אינה לתנאים הפיזיים בלבד, אלא לטיב מערכת היחסים שנהגה בין המתלוננת לבין הנאשמים, על מכלול נסיבותיה. נשאלת השאלה אם ניתן להגדיר את מערכת היחסים בין הצדדים כמערכת של יחסי עבדות, כפי שזו מוגדרת בחוק. שאלה זו מתחדדת נוכח העובדה שהעבירה שחוקקה בסעיף זה טרם נדונה בצורה ממשית בפסיקת בתי המשפט, וטרם יושמה על מערכת נסיבות קונקרטית.
6. בדברי ההסבר להצעת החוק הממשלתית נכתב בעניין זה:
"
מוצע להחליף את נוסח הסעיף האמור ולהשתמש במונח 'עבדות' במקום המונח 'עבודת כפייה' כדי להמחיש את הגרעין הקשה של התופעה, שהוא כפייה לעבדות שמשמעותה שלילת חופש הבחירה של האדם או צמצומו במידה ניכרת, והפעלת סמכויות המופעלות ככלל כלפי קנין, כלפי אותו אדם. מוצע להגדיר את המונח 'עבדות' בהתאם להגדרת המונח באמנות בין-לאומיות ובחוק לדוגמה בארצות הברית בענין סחר בבני אדם (למשל,
League of Nations' Slavery Convention of 1926; The Slave Trade and Institutions and Practices Similar to Slavery of 1956
וכמו כן ראה
U.S Model Law to Combat Trafficking in Persons). זאת, כדי להנחות את בתי המשפט ולאפשר להם לאבחן בין מקרים של עבודה בתנאים לא הוגנים לבין עבדות. מטבע הדברים, ההגדרה אינה יכולה להיות מפורטת מדי, שכן היא אמורה לחול על מרחב התופעות שיש בהן הפעלת סמכויות קנייניות כלפי אדם. ..."
(הצעות חוק הממשלה 231, הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 91) (איסור סחר בבני אדם), התשס"ו-2006, כ"ו בטבת התשס"ו 26.1.06, 236, עמ' 240-239).
סעיף החוק שהתקבל בסופו של דבר (סעיף 375א), לא נכלל בהצעות החוק. בעוד שכותרתו של סעיף 375א היא "
החזקה בתנאי עבדות", כותרתו של הסעיף שהוצע בהצעת החוק היא "
כפייה לעבדות", וגם העבירה לגופא הינה שונה. יחד עם זאת, שני הסעיפים (בחוק ובהצעת החוק) כוללים אותה הגדרה בסיסית למונח "
עבדות", ועל כן ניתן ללמוד מדברי ההסבר להצעת החוק אודות פרשנותו של מונח זה, לרבות תכלית החקיקה בעניין והמקורות (הבינלאומיים) מהם היא שאובה. לכך יש להוסיף כי סעיף החוק (375א(ג)) שהתקבל כולל גם סיפא להגדרת המונח עבדות, הקובע חזקה ("
לעניין זה, יראו שליטה ממשית בחייו של אדם או שלילת חירותו כהפעלת סמכויות כאמור"), בעוד שבהצעת החוק אין אזכור לחזקה זו. להשלמת התמונה יש לציין כי הסעיף שהוצע בהצעת החוק ("
כפייה לעבדות") נעשה בסופו של דבר לסעיף 376 לחוק, שכותרתו "
עבודת כפיה", והמונח "
עבדות" אינו מוזכר בו.
7. אמנת העבדות של האו"ם משנת 1926 (להלן -
אמנת העבדות) אליה מפנים דברי ההסבר, מגדירה את המונח עבדות:
"
Slavery is the status or condition of a person over whom any or all of the powers attaching to the right of ownership are exercised."
האמנה למניעת עבדות מ-1956 (Supplementary Convention on the Abolition of Slavery, the Slave Trade, and Institutions and Practices Similar to Slavery), המוזכרת אף היא בדברי ההסבר, חוזרת על אותה הגדרה.