החלטתי לזכות את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.
מבוא
1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום שבו הוא מואשם בביצוע עבירה של מעשה מגונה - עבירה לפי סעיף 348 (ג') לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, (להלן: "
חוק העונשין"). מתיאור העובדות בכתב האישום נלמד כי הנאשם שירת בשירות קבע בפלוגה ל"א במג"ב איו"ש (להלן:
"הפלוגה") ביחד עם ס' ר', (להלן: "
המתלוננת"). המתלוננת שירתה בפלוגה בשירות סדיר והייתה כפופה למרותו של הנאשם.
2. כמתואר בכתב האישום בתאריך 17.5.08, לאחר השעה 14:00, נסעו הנאשם והמתלוננת ברכב משטרתי. כאשר הם הגיעו למחסום בית הערבה הם פגשו את השוטרים שניר לוי ודודו אוחנה, (להלן בהתאמה:
"שניר" ו
"דודו") ששירתו גם הם בפלוגה. שניר ודודו ביקשו מהנאשם ומהמתלוננת להביא להם שתיה קרה מצומת הלידו, שנמצאת בקרבת מקום, והנאשם והמתלוננת נסעו לכיוון הצומת. בהגיעם לצומת המשיך הנאשם לנסוע ונעצר ליד מבנים נטושים בצומת קליה. בעודם ברכב קרב הנאשם את פיו אל פניה של המתלוננת ונישק אותה על שפתיה, כל זאת ללא הסכמתה. בתגובה קראה המתלוננת בשמו של הנאשם וירדה מהרכב.
3. לאחר האירועים האלה היא שבה לרכב והתיישבה בכסא שליד הנהג, תוך שהיא משאירה את דלת הרכב פתוחה. הנאשם נעמד ליד הדלת הפתוחה, והשכיב את משענת הכסא שעליו ישבה המתלוננת. בתגובה המתלוננת התרוממה למצב ישיבה והנאשם קרב את פניו אל פניה של המתלוננת. לאחר מכן הוא ניסה להוריד את משקפי השמש שהרכיבה אך היא החזיקה בהם ומנעה ממנו להסירם. בתגובה המתלוננת ירדה בשנית מהרכב ונעמדה בסמוך לדלת המושב האחורי של הרכב. הנאשם ניגש אליה והחל לפתוח את כפתורי חולצתה ללא הסכמתה, בתגובה היא תפסה את ידו וביקשה שיחדל. היא החלה לגשת לכיוון הרכב ואולם הנאשם תפס אותה מאחור, נצמד אליה, משך את ידיה לאחור והניח אותן על איבר מינו. המתלוננת משכה את ידיה ועלתה לרכב.
4. בתשובה בכתב שהגיש הנאשם לכתב האישום ביום 20.12.10 הוא כפר בעובדות שתארו את המעשים השונים וטען כי
"מעולם לא נסע באותו רכב עם המתלוננת כשהם לבדם, אלא רק במסגרת צוות עם אנשים נוספים". עוד טען הנאשם כי למתלוננת היה מניע להתלונן כנגדו בשל דו"חות משמעת שהגיש נגדה וכי המתלוננת אינה מהימנה ובתלונותיה ובסיפוריה סתירות רבות.
5. מטבע הדברים לאירוע היו שני עדים: המתלוננת והנאשם כאשר ההכרעה מחייבת את בחינת מהימנות הגרסאות של שניהם. עם זאת, באשר לרכיבים אחרים של מה שארע לפני המקרה ולאחריו היו שותפים גם אחרים וכתוצאה מכך הובא לעדות מספר לא מבוטל של עדים. לצורך הכרעת הדין אסקור תחילה את הראיות שהובאו תוך מתן דגש לנושאים הרלוונטיים בכל אחת מהעדויות ולאחר מכן אסקור את טענות הצדדים ואדון בהן.
גרסת המתלוננת
6. המתלוננת תארה את גרסתה בבית המשפט בהתרגשות רבה ומעבר לאופן שבו באים הדברים לידי ביטוי בפרוטוקול היא הייתה נרגשת ונסערת מאוד במהלך עדותה. באשר לאירוע היא אמרה כי היא סיימה את משמרת הבוקר שנמשכת משעה 06:00 ועד לשעה 14:00; הנאשם, לדבריה, עבד במשמרת צהריים והוא ביקש ממנה להתלוות אליו כי עליו לחלק ארוחת צהריים לבקריות הגבול שיושבות בגשר אלנבי. הנאשם הציע לה להצטרף אליו, היא הסכימה והם יצאו מכיוון הבסיס. הקצין התורן היה ביסאן. מכאן, שלגרסת המתלוננת, האירוע היה ביום שבו היא עצמה עבדה במשמרת בוקר עד השעה 14:00 ואילו הנאשם החל לעבוד משמרת צהריים שמתחילה בשעה 14:00.
7. השניים יצאו ברכב מהמחנה לכיוון הימני של הגזרה שזה כיוון כביש 90 - גשר אלנבי והביאו אוכל לבקריות ולשוטרים ששמרו בכניסה. הם חזרו לאותו כיוון - כביש 90 לכיוון שמאל, לצומת בית הערבה, שם היו שוטרים מהפלוגה שהציבו מחסום. במחסום היו ארבעה: שניר, דודו ושניים אחרים. הנאשם עצר את הרכב לידם ודודו זרק לנאשם 10 ש"ח כדי שיקנה עבורו קולה בצומת הלידו. המתלוננת והנאשם המשיכו לנסוע לצומת הלידו ואז הנאשם סטה שמאלה, נכנס למבנים הנטושים, עצר את הרכב שם ליד עץ.
8. היא מתארת כי לאחר שהנאשם עצר את הרכב הוא התחיל לחבק אותה וניסה לנשק אותה. המתלוננת ממשיכה בעדותה ומספרת כי אמרה לנאשם "ראאד מה אתה עושה" ויצאה מהרכב בבהלה. היא נעמדה ליד עץ שהיה שם והנאשם ניגש אליה ושאל אותה אם הכל בסדר. היא לא השיבה לו, הוא חזר חזרה לרכב כאשר הדלת שבצד ימין של הרכב הייתה פתוחה. הנאשם הוריד את המשענת של כסא הרכב לאחור. באותו רגע המתלוננת שמה את המשקפיים. הוא ניסה לנשק אותה, אמר לה להוריד את המשקפיים והוריד את המשענת אך היא החזירה אותה חזרה. היא יצאה שוב מהרכב כשהיא עומדת לכיוונו והוא ניסה לפתוח לה שני כפתורים בחולצה. היא סגרה אותם והוא ניסה שוב. כאשר היא חזרה בחזרה לכיוון הדלת של הרכב שהייתה פתוחה הוא תפס את הידיים שלה מאחור וניסה להצמיד אותם לאיבר המין שלו. לדבריה היא הורידה מיד את הידיים ונכנסה לרכב. הוא נגש בחזרה לכיוון הנהג והיא אמרה לו שהיא רוצה לחזור לבסיס. הם יצאו משם בדרכם לבסיס כאשר במהלך הדרך עצרו בצומת הלידו לקנות קולה. כאשר עברו ליד המחסום הנאשם עצר והביא לשוטרים את הקולה. היא עצמה לא יצאה מהרכב. היא מסבירה שבדרך כלל כאשר מגיעים למחסום כולם יוצאים ומדברים אחד עם השני אלא שהפעם לא יצאה ולכן שניר הרגיש שמשהו אינו בסדר. הוא ניגש אליה ושאל אם הכל בסדר והיא אמרה לו שכן. כאשר הגיעו בחזרה לבסיס הסתכל עליה הנאשם ואמר לה שאם ביסאן שואל איפה היו שתגיד לו שחילקו אוכל לשוטרים. לדבריה ביסאן התקשר אליהם במהלך הנסיעה וביקש את הרכב (עמ' 5).
9. לאחר המקרה, כך עדות המתלוננת, החל הנאשם להתנכל לה ולהראות לה שיש לו כוח. כאשר הייתה במחסום עם אוזניה הוא העיר לה שתוריד את האוזנייה. הוא דיבר אליה לא יפה ובהמשך החלה שמועה בבסיס שבינה לבין הנאשם היה משהו. היא חשה חרדה ולא יצאה מהחדר.
10. באותו לילה הייתה לה משמרת והיא ישבה בש.ג. יחד עם דודו שהצטרף אליה כדי להעביר את הזמן. הוא הבין שמשהו לא בסדר והיא החלה לבכות ואז סיפרה לדודו על מה שהיה. דודו אמר לה שהיא חייבת לדווח על כך לממונים שיוכלו לעזור לה והסיפור התחיל להתפשט בבסיס. לדבריה 'יצא לה לספר את זה לכמה אנשים מהפלוגה' והם עזרו לה ואמרו לה לספר על כך למ"פ.
11. המתלוננת מספרת על תקרית שהייתה בשלב מאוחר יותר שבו היה הנאשם קצין תורן והעביר מסדר לפלוגה. הוא ביקש מכולם להוציא תחבושת אישית. המתלוננת השיבה לו שיש לה ואז היא החלה לאסוף שיער. הוא אמר לכולם שימתינו עד שתסיים. למחרת בבוקר המתלוננת לא קמה בזמן ולא הגיעה למשמרת ואז אמר לה הרס"ר שיש דו"חות נגדה. היא התפרצה בבכי ואמרה שאינה יכולה לעבוד משמרת עם הנאשם וסיפרה שהטריד אותה מינית. היא הופנתה למ"פ, חן ירחמיאל, וסיפרה לו על מה שארע.
12. בתשובה לשאלה מתי התרחש האירוע השיבה המתלוננת שהיא לא זוכרת אבל זה היה בשלב שבו הייתה צעירה מאוד בפלוגה, נראה לה שזה קרה 'בחודש שישי', בטרם הייתה שנה בפלוגה (עמ' 6).
13. המתלוננת נשאלה בחקירה הראשית מדוע התמהמהה עד הגשת התלונה והשיבה שאף פעם לא עברה מקרה כזה והייתה חייבת להתייעץ עם מישהו ולדעת מה לעשות. היא חשבה שעדיף להמשיך הלאה עם החיים אך בסופו של דבר לא הצליחה בכך. היא שללה את הטענה כי העלילה על הנאשם בגלל הדו"חות שנתן לה.
14. עניין נוסף שהועלה במסגרת החקירה הראשית נוגע לאירועים מאוחרים יותר בשירות הצבאי שלה. באותו זמן הייתה המתלוננת בקורס מ"כים ולדבריה היא מצאה לדרמן ולקחה אותו. כאשר פנתה אליה בחורה ואמרה שהלדרמן שייך לה המתלוננת טענה כי הלדרמן שלה ולא אמרה שמצאה אותו. היא נכשלה בקורס וננקט נגדה הליך לבית דין משמעתי. בנוסף הזכירה המתלוננת אירוע נוסף שבו זייפה אישור רפואי שנתן לה "5 גימלים" ל- "8" מאחר ואביה לא הרגיש בטוב. היא לא השתמשה באישור לבסוף לשמונה ימים אלא לחמישה אך כאשר הגיעה למטה של מג"ב הודתה בכך ונדונה לריתוק.
15. בחקירה הנגדית נשאלה המתלוננת על אירוע גניבת הלדרמן. היא אישרה כי הודתה בגניבתו וכן כי לאחר שהודתה בכך המשיכה לשקר מספר פעמים כדי למזער את הנסיבות. היא אישרה כי טענה בתחילה שלהב הלדרמן נשבר תוך חיתוך בקבוקים ורק לאחר שהחוקר הזהיר אותה כמה פעמים ודחק אותה לפינה הודתה כי שברה את הלהב בכוונה כדי למנוע מהמתלוננת לזהות אותו (עמ' 8). היא הוסיפה כי בתחילה סיפרה גם כי אביה הוא שקנה לה את הלדרמן (עמ' 8) וכן כי צבעה אותו במיוחד בטוש שחור כדי לטשטש סימני זיהוי של מי שהייתה בעלת האולר (עמ' 9). בהתייחסה לדו"חות המשמעת שנרשמו לה לפי תלונות הנאשם אמרה המתלוננת כי אכן לא הגיעה לתדריך (העניין שבגינו נרשמה התלונה) וכי עשתה כן במודע משום שידעה שהנאשם יימצא בתדריך וזאת בניגוד לגרסה קודמת שנתנה כי ישנה (עמ' 11). עוד אישרה המתלוננת כי עובר לרישום התלונה לא שמה את הדסקית על הצוואר; החזיקה אותה בכיס; לא חבשה כומתה וכי כאשר הנאשם העיר לה היא אמרה לו 'אל תסתכל לכיוון שלי בכלל, תעזוב אותי בשקט" (עמ' 11). המתלוננת התלוננה על הנאשם כאשר הודע לה כי התלונן עליה בשל שני האירועים ואז יצאה מהמשרד נתקלה בנאשם בחצר וקראה לו "בן זונה" (עמ' 12).
16. באשר לאירועים של אותו יום שבו ארע המעשה המגונה, שמיוחס לנאשם, נשאלה המתלוננת על סדר הדברים ואמרה שהביאו 'כלכלה' לבקריות בגשר אלנבי ועברו דרך המחסום. היא תיקנה את הדברים ואמרה כי הביאו כלכלה ללוחמים, דודו אוחנה ושניר לוי, ולשניים האחרים שאת זהותם אינה זוכרת. באותו שלב עומתה עם גרסתה למח"ש לפיה נסעו להביא כלכלה בגשר אלנבי לעומת הדברים בעדות כי הכלכלה נמסרה ללוחמים במחסום בית הערבה והיא השיבה כי קודם עברו בגשר אלנבי, לאחר מכן חזרו ללוחמים בבית הערבה, הנאשם יצא מהרכב, הם ביקשו שיקנה קולה בצומת הלידו ומשם יצאו לצומת הלידו (עמ' 13). היא שבה ואמרה בתשובה לשאלה נוספת כי פנו קודם לגשר אלנבי ואז חזרו לצומת בית הערבה. לדבריה הביאו כלכלה גם ללוחמים בגשר אלנבי אך לא זכרה מי הם הלוחמים. עוד ציינה המתלוננת כי היו ארבעה לוחמים מהפלוגה בגשר אלנבי ועוד ארבעה בצומת בית הערבה אך לא ידעה להסביר מדוע בעת שהתלוננה לא מסרה את שמותיהם של כל הלוחמים אלא רק את שמותיהם של דודו ושניר.