הכרעת דין בתיק ת"פ 990-09

1. נגד שני הנאשמים, שוטרים במשטרת ישראל, הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות אלימות כלפי המתלונן ש., קטין יליד 1991, בשני אישומים כדלקמן:

                                 א.         האישום הראשון מיוחס רק לנאשם 1. נטען כי ביום 11.6.07 בסמוך לשעה 21:00 בבי"ס אריאל בב"ש, שם שהה הנאשם 1 בחיפוש אחר פורצים, הוא חנק את המתלונן, עיקם את ידו, השכיבו על הרצפה, כבל אותו ובעט בגבו ובצלעותיו וניסה לבעוט בראשו של המתלונן. למתלונן נגרמו חבלות של ממש: סימני חבלה מפוזרים בגוף, המטומה בצוואר, שפשוף בגב ושריטות בבטן. העבירה המיוחסת לנאשם 1 היא תקיפת קטין בניגוד לסעיף 368ב' (א) לחוק העונשין תשל"ז 1977.

                                  ב.         האישום השני מיוחס לשני הנאשמים. נטען כי בסמוך לאחר מכן הגיע גם הנאשם 2 למקום, הנאשמים הרימו את המתלונן והושיבוהו על ספסל בטון, הוא נשאל לגבי זהות הפורץ השני והשיב כי איננו יודע, ואז היכה הנאשם 2 את המתלונן באגרופים בראשו ובאוזנו. נאשם 1 נכח בסמוך, חיזק את ידיו ולא עשה דבר למנוע את המעשה. למתלונן נגרמו אודם באוזן ימין ונקב בתופית אוזן שמאל. הנאשמים עומדים לדין בגין אירוע זה בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, בניגוד לסעיף 380 +382 (א) לחוק העונשין תשל"ז 1977.

2. בפתח הכרעת הדין יודגש כי לאחר שבחנתי את כלל הראיות שבתיק החלטתי לזכות את הנאשמים מן האישום השני.
3. המתלונן העיד ביום 1.3.11.        
   המתלונן ש. הוא יליד 16.6.91 והאירוע היה ביום 11.6.07, דהיינו ימים ספורים לפני יום הולדתו הששה עשר. הוא העיד למעשה על שלושה שלבים של אלימות שהופעלה כלפיו: בשלב הראשון, הוא העיד כי היה עם אדם אחר שנמלט. הנאשם 1 תפס אותו בצווארון וחנק אותו, חניקה עד שלא יכול היה לנשום. המתלונן ניסה לדייק בתיאור התפיסה ואף הדגים את דרך תפיסתו ע"י הנאשם.           
   לאחר מכן העיד המתלונן כי הגיע המתנדב גזבר, אשר אין מחלוקת כי רדף אחרי האחר שנמלט. גם הערה זו של המתלונן, אף שאיננה קשורה באלימות, מחזקת את עדות המתלונן בכללותה. בשלב זה, הנאשם 1 כופף את ידו מאחור, הצמיד אותו לרצפה, אזק אותו ובעט בו.
   באשר לכבילת המתלונן נשמעו עדויות שונות וסותרות. אין ספק כי בתחילה לא היו לנאשם 1 ולגזבר אזיקים, ורק כאשר הגיע אוחנה הביא את האזיקים. בשלב האיזוק נכחו איפוא הנאשם 1, גזבר ואוחנה.           
   מכל מקום, לאחר שהושכב המתלונן על הרצפה (בין אם היה זה לפני כבילתו או לאחר שנאזק), המתלונן העיד שהנאשם 1 בעט בגופו כאשר הוא שכוב על הרצפה, ואף ניסה לבעוט לעבר פניו, ואז הסיט את ראשו. לדבריו הנאשם 1 אמר לו: "אני בלש ולא בן של אחד מהסיור". אמירה זו שאיננה קשורה לאירוע האלימות מעידה על עצמה אמינות. קשה להאמין כי המתלונן המציא אותה סתם כך.         
   המתלונן העיד עוד ששמע באותו זמן נשים שצועקות: "מה אתם עושים לו? אתם לא מתביישים? אתם הורגים אותו!. אם זה היה הילד שלכם..." (ע' 4 ש' 23-24 לפרוטוקול). גם אמירות אלה שבדיעבד אושרו ע"י העדה מויאל, מחזקות את גרסת המתלונן.          
   השלב השני - בשלב זה הגיע לדבריו הנאשם 2, הושיב אותו על הספסל ושאל מיהו השני שנמלט, וכאשר השיב שאיננו מכיר אותו, הכה אותו במכות לפניו. הנאשם 1 לבש מדים ואילו הנאשם 2 היה על אזרחי.   
   בניגוד לתיאור השלב הראשון, תיאור שלב זה בעדות המתלונן היה תיאור "רזה" יותר. המתלונן לא זכר את פרטי האירוע בבירור (כמו למשל נוכחותו של הנאשם 1).          
   בשלב שלישי, העיד המתלונן כי כאשר נסע בניידת, התלונן כי הוא מרגיש לא טוב ואז הכה אותו שוטר נוסף שאיננו מכיר.
4. בחקירה הנגדית, לא הכחיש המתלונן כי נכנס עם אדם אחר ע"י קפיצה מעבר לגדר בית הספר, האחר הוציא כמה דברים מהמבנה, והוא סייע לו בכך תמורת הבטחה שישלם לו. המתלונן טען כי לא הבין שמדובר בגניבה. אינני מאמין למתלונן בנקודה זו. המתלונן גם הכחיש שניסה לברוח מהנאשם 1, וגם בכך נראה שהמתלונן לא אמר אמת.
   באשר להתנגדות למעצר, אמר המתלונן כי ניסה להשתחרר מהחניקה שכאבה לו. באשר לתפיסתו מאחור וכיפוף היד, אישר המתלונן בחקירה הנגדית שבעצם לא ראה מה קורה מאחוריו, שם היו גם הנאשם 1 וגם המתנדב גזבר.          
   התרשמתי כי אכן נעשה נסיון להשתחרר מאחיזת השוטר, אולם כאשר מביאים בחשבון כי מדובר בשוטר חזק מול נער צנום בן 16 שנים, נראה שלא היה מדובר בהתנגדות אלימה וקשה כפי שתיאר הנאשם 1, אלא יותר בהתפרעות של נער כפי שתיאר המתנדב גזבר.         
   המתלונן תיאר את התנהגותו של הנאשם 1 שהיה עצבני וב"אטרף". הוא הדגיש שאיננו זוכר מי הצמיד אותו לרצפה, המתנדב או הנאשם 1 (ע' 10 ש' 9-18 לפרוטוקול).
   המתלונן שב ותיאר את ה"כמעט בעיטה" לפניו, ואיך ראה את הנעל קרבה לראשו. למרות שראה רק את הרגל, הוא זיהה כי מדובר בנאשם 1, גם לפי הכיוון שעמד הנאשם 1 וגם נוכח המבט בנעל. 
   כשהטיח הסניגור במתלונן כי בלש אחר כבל אותו, ניכר היה כי המתלונן הופתע מהטענה, והוא עמד על כך שהנאשם 1 הוא זה שכבל אותו, ושהנאשם 2 כלל לא היה במקום בשלב זה. ניכר שהמתלונן לא הבין שמדובר בשאלה בבלש אוחנה, אלא מנסה לתאר דברים כהווייתם (ע' 13 ש' 24-32 לפרוטוקול).