הכרעת דין בתיק ת"פ 8687-09-10

א.         כללי

1.         תיק היד של המתלוננת שהיה בתוך דירה ברחוב נווה שאנן - נעלם באורח פלא. כעשרים דקות לאחר מכן, באותו רחוב, נראו שני הנאשמים על ידי שוטרים שעצרו אותם לתחקור קצר. שלא מטעמים הקשורים לזכות הנודעת כזכות השתיקה, ניסה נאשם 1 שלא לפצות פה במהלך התחקור, אולם התקשה לעשות כן לאורך זמן,  וכשפתח את פיו, נפלו ממנו תכשיטי הזהב של המתלוננת שהיו בתיק "הנעלם". בבדיקה שנערכה בבגדיו של נאשם 2 - התגלה מכשיר הטלפון הנייד של המתלוננת, שאף מקורו באותו תיק "נעלם". איש מהנאשמים לא נקט בגישה ג'נטלמנית כלפי רעהו - נאשם 1 הסביר בשטח כי קיבל את התכשיטים מנאשם 2, ואילו נאשם 2 הסביר במהלך המשפט כי קנה את הטלפון מחברו של נאשם 1.

2.         בצל המשבר העמוק ביחסים החבריים בין שני הנאשמים, הגישה התביעה כתב אישום כנגד שניהם אשר ייחס להם עבירה של התפרצות למקום מגורים ועבירת גניבה. בהיעדר ראיות ישירות לאופן בו "נעלם" תיקה של המתלוננת מהדירה, מבססת התביעה את כתב האישום על "החזקה התכופה", בפריטים הגנובים.

החזקה התכופה

3.         חזקה תכופה הינה חזקה שבעובדה, המתבססת על ההיגיון וניסיון החיים, לפיה ניתן להסיק כי הימצאותו של חפץ, שנמצא זמן לא רב לאחר הגניבה, בחזקתו של פלוני, מעידה על קשר בין אותו פלוני לבין מעשה הגניבה. חזקה זו משמשת כלי עזר חשוב בידי התביעה, שכן בכך פטורה היא מהבאת עדויות ישירות בקשר לביצוע עבירת גניבה או שוד, והדבר יעיל במיוחד כאשר מדובר במקרה בו לא היו עדי ראייה למעשה העבירה.

יחד עם זאת, חשוב לציין כי חזקה זו ניתנת לסתירה, ובכל מקרה - בית-המשפט אינו מחויב להרשיע על-פיה, וזאת אם מפקפק הוא בקשר הסיבתי בין החזקת הרכוש הגנוב, ובין מעשה הגניבה עצמו.

וכך נקבע:

" הנחה זו בדבר הקשר בין מחזיק הסחורה הגנובה לבין מעשה הגניבה הנו בגדר הנחה בלבד. הנאשם רשאי להביא ראיות שיהיה בהן סתירה של ההנחה העולה מהמצאות הסחורה הגנובה בידיו, או בכדי להטיל ספק במשתמע מהימצאותה בידיו. בסופו של ענין, על בית המשפט לשקול את הנסבות כולן, אפילו הסברו של הנאשם לא נמצא מהימן, ולקבוע אם יש בחזקה כאמור, ובהתחשב בכלל נסיבות המקרה, לבסס מסקנה במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי להרשעתו של הנאשם (ע"פ 480/88 פרץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4), 397, עמ' 399-400).

אופיה של המחלוקת

4.         לאחר עדות המתלוננת בבית המשפט, ובשים לב לזיהוי התכשיטים והטלפון על ידה, לא חלקו ב"כ הנאשמים על שייכותם של פריטים אלה למתלוננת, ועל העובדה כי הוחזקו בתוך תיקה עובר לגניבתו מהדירה בה שהתה. אין אף מחלוקת כי התיק נגנב מהדירה בין השעה 17:00 לשעה 17:15, כאשר מספר דקות לאחר גניבת התיק, ובשעה 17:20 לכל היותר, באותו רחוב, נעצרו הנאשמים על ידי השוטרים כאשר בחזקתם התכשיטים והטלפון בחלוקה המתוארת לעיל.

5.         בהיעדר מחלוקת בדבר תחולתה של "החזקה התכופה" ברכוש הגנוב, מיקדו ב"כ הנאשמים טיעוניהם בנסיון לספק הסבר ראוי להימצאות הפריטים הגנובים בחזקת הנאשמים, הסבר אשר יהיה בו כדי לסתור את אותה חזקה שבעובדה.

ניגש כעת לבחינת ההסבר שניתן על ידי כל אחד מהנאשמים, ואפתח דווקא מההסבר שסיפק נאשם 2.

            בחינת הסברו של נאשם 2 לטלפון הנייד הגנוב שנמצא בחזקתו

6.         נאשם 2 תיאר כי מספר דקות עובר למעצרו פגש באקראי את נאשם 1, אותו הוא מכיר מבית הכלא, וסיפק מספר גרסאות שונות למקורו של הטלפון הגנוב. בשטח, הכחיש נאשם 2 קשר לטלפון וציין " זה לא שלי" (דו"ח המעצר - ת/10). בחקירתו במשטרה, ציין כי קנה את הטלפון "... מאיזה מישהו ב - 11:00, 12:00 בבוקר" (ת/2 ש' 25) והדגיש פעם נוספת כי " אני קניתי אותו בנוה שאנן בשעות הבוקר ולא גנבתי אותו" (ת/2 ש' 35). בהמשך חקירתו, ובאותו חלק בחקירה שנערך לאחר העימות, ציין הנאשם כי קנה את הטלפון כשעה וחצי - שעתיים לפני שפגש את נאשם 1 (ת/1 ש' 57-58).  בעדותו בבית המשפט שינה הנאשם טעמו ברביעית, וציין כי קנה את הטלפון כ-20 דקות לערך עובר למעצרו (כלומר, בסביבות השעה 17:00) מחבר של נאשם 1, שעל פי הנטען, נעלם עם הגעת השוטרים.

7.         עדותו של נאשם 2 הותירה בי רושם עגום. כפי שהודגם לעיל, גרסאותיו השתנו והתפתחו בהתאם לנסיבות. נאשם 2 הבין כי גרסאותיו במשטרה לפיהן רכש את הטלפון בשעות הבוקר או הצהריים מסבכות אותו בביצוע העבירה, שכן הטלפון לא נגנב לפני השעה 17:00, ונסיונו לשנות גרסאות אלה היה מגושם ובלתי אמין.

8.         כך לדוגמא, ועל מנת לשכנע את בית המשפט כי המשטרה ונאשם 1 עשו יד אחד כדי להפלילו, תיאר נאשם 2 בעדותו את "המניע" לאותה הפללת שווא נטענת - היותו ירושלמי! וכך ציין בעדותו: " ..הוא (נאשם 1) היה משתמש בכדורי סבוטקס שזה תחליף לסם והוא פחד להישאר בקריז והחוקר אמר לו שהם שונאים תושבי ירושלים ושיגיד שזה שלי. בגלל שהייתה לי התפתחות עם אותו חוקר ויש לי עבר ברכוש אז השוטר אמר לנאשם 1 להפיל את התיק עלי ואז ישחררו אותו. הבעיה היא שהם לא שחררו אותו" (פרו' עמ' 13 ש' 22-25). בהקשר זה, אישר הנאשם את "ראשוניות" גרסתו זו וציין: "..לא אמרתי את זה גם לעורך דינית שלי. היום אני מספר את זה פעם ראשונה".

9.         בחקירתו במשטרה ציין נאשם 2 כי "עבר בנוה שאנן" ופגש את נאשם 1 ואז "קפצו עלינו היס"מ". בעדותו בבית המשפט נשמעה לראשונה גרסתו לפיה נכח במקום אדם נוסף שהוא חברו של נאשם 1, ואותו "אדם נוסף" מכר לו את הטלפון בסמוך למעצר. הנאשם סיפק הסבר נוסף לסתירה האמורה ולכבישת גרסתו וציין: " מילאתי פי מים בשביל לא להגיד שקניתי את זה מבחור שהיה עם נאשם 1. אני לא רוצה מחר מחרתיים לצאת בחוץ ושמישהו יפגע בי".

10.        דוגמא נוספת לקושי הניכר ליתן אמון במוצא פיו של נאשם 2 ניתן למצוא באמור במזכר השוטר רועי בדר, שהוגש בהסכמה (ת/5 ותקליטור החקירות והעימות - ת/3). מהמזכר עולה כי במהלך חקירתו, עשה נאשם 2 מאמצים להיראות רדום, אולם התנהגות זאת השתנתה תדיר ובהתאם לנסיבות ובחלקים מחקירתו התנהג הנאשם באופן עירני קולני. הדברים מקבלים משנה תוקף מצפיה בחקירתו המתועדת ובעימות שנערך מיד לאחר מכן ותועד באותו תקליטור. בעוד שבחקירה נראה נאשם 2 מנומנם (הנאשם הסביר כי אינו חש בטוב), הרי שבעימות, ובהמשך חקירתו לאחר מכן, נראה כי הנאשם כועס, ברור בדבריו, ורחוק מרחק ניכר מאותה דמות אפאטית שניסה לשוות לעצמו קודם לכן.

11.        נטען על ידי ב"כ נאשם 2 כי העובדה שמצלמתה של המתלוננת שהייתה בתיק שנגנב, לא נמצאה בחזקתו של נאשם 2, יוצרת ספק בדבר אשמתו ומעורבותו בגניבת התיק. אין בידי לקבל הטענה, שכן נאשם 2 יכול היה להיפטר מהמצלמה בסמוך לגניבת התיק. אעיר בשולי הדברים כי נאשם 1, בהודעתו המפלילה, פתר "תעלומה" זאת וציין כי "... אורן אמר לי שהוא מכר את המצלמה במאה שקל" (ת/1 עמ' 1 ש' 7-8).