הרקע וההליך
1. הנאשם מואשם
בעבירת איומים, בכך שבתאריך 9.06.07 בשעות אחר הצהריים, בקריית ארבע הוא איים עם אקדח שלוף על כלבה של גב' נזירה ווינברג (להלן: "המתלוננת") ואמר שיהרוג אותו. מעובדות כתב האישום עולה כי המתלוננת טיילה עם כלבה, כשהוא קשור בשתי רצועות ומחסום לפיו. כאשר עברו לידם הנאשם ונכדתו, החל הכלב לנבוח ולקפוץ בעודו קשור.
בתגובה שלף הנאשם אקדח, כיוון אותו למתלוננת, אמר שיהרוג את הכלב, וכשהמתלוננת אמרה לו כי אם יהרוג את הכלב הוא ייענש, ענה לה הנאשם בתגובה:
"אני אהרוג ואחרי זה עונש". המתלוננת צעד עם כלבה לכיוון ביתה, אך הנאשם המשיך להחזיק באקדח ואמר כי
יהרוג את הכלב.
2. בתשובתו לכתב האישום כפר הנאשם באמצעות סנגורו במיוחס לו, טען כי לא איים על המתלוננת באקדח או ברצח, ולא היה ברשותו אקדח. לטענתו מדובר בכלב מסוכן שכמעט פגע בנכדתו, ומאחר וידוע שהכלב תקף כבר אנשים, הוא פנה למתלוננת ולאביה כדי שיזהרו, משום שיש ילדים קטנים בסביבה. הגם שלטענתו יש לו אקדח, ביום האירוע הוא לא היה ברשותו.
3. מטעם התביעה הוגשו הודעת הנאשם במשטרה מיום 20.06.07 [
ת/3], טופס הפקדת נשק [
ת/2], ותמונה של מקום האירוע [
ת/1]. כן העידו המתלוננת נזירה ווינברג, ילנה מיכלזון-מתורגמנית, ולנטינה ויסמן, סימה מאיה, וגובה הודעת הנאשם עדיאל שלום.
4. מטעם ההגנה העידו הנאשם, אם הילדה מרינה כוגן ואשת הנאשם ראיסה כוגן.
ראיות התביעה
5.
גב' נזירה וינברג המתלוננת, העידה כי באותו יום היא יצאה עם כלבה לחצר השכונה כדי לאפשר לו לעשות את צרכיו, לכלב היה מחסום בפיו עם שרשראות, ומאחר וכלבה צעיר ונוהג לקפוץ ולנבוח, ויש שכנים המפחדים מכלבים, היא נוהגת לפני צאתה מהבניין, לבדוק ולוודא שאין אנשים בסביבה, כי
"יש לי שכנים שמפחדים מהכלבים, גם הכלב מפחד מאנשים. אני לא אוהבת שמישהו מפחד, אז אני בודקת לפני שאני יוצאת איתו, שאין אף אחד" (ראה עמ' 4 ש' 14-15 לפרו'). כך עשתה גם ביום האירוע, ולאחר שווידאה שאין אף אחד בסביבה, יצאה עם כלבה: "
כשראיתי שאין מישהו, יצאתי איתו" (שם ש' 15 לפרו'), אך לפתע בזמן שיצאה מהבנין, היא ראתה את המתלונן
"הבן אדם הזה הלך מבנין 505 לכיוון בנין 503 וביניהם הבניין שלי 504, כשהוא ראה שאנו יוצאים, הוא פנה לכיוון שלנו, (שם ש' 16 לפרו'), לפיכך המתלוננת מיד פנתה לגדר ברזל סמוכה לכניסת הבניין, קשרה אליו את כלבה
"עשיתי מה שאני עושה, באותו רגע שיצאתי מהכניסה, פניתי ימנה ושם יש גדר אחרי 5-6 מ'.. מברזל. הכלב שלי צעיר ואוהב לקפוץ ולנבוח, אז סידרתי אותו והחזקתי אותו למוט." (שם ש' 17-19 לפרו'), אך כשהסתובבה לראות את הנאשם, הוא עמד מולה עם אקדח מכוון לעברה: "
קשרתי אותו לגדר והוא הפסיק לנבוח ולקפוץ, אח"כ הסתובבתי כדי לראות איפה נמצא הבן אדם עם הילד. ראיתי את הגבר שעומד לפני עם האקדח שלו מכוון אותו אלי (שם ש' 29-31 לפרו')
. לטענתה הנאשם היה בתחילה במרחק של 5-6 מטר ממנה (ראה עמ' 5 ש' 4 לפרו') ובצילום החצר שסומן
ת/1, היא הצביע בסימן X על מקום צאתה מהבניין והתקדמותה לגדר, ובסימן Y על המקום בו עמד הנאשם, כשכיוון את האקדח לעברה.
6. המתלוננת העידה כי כשראתה שבידי הנאשם אקדח, היא חסמה בגופה את הכלב, כשגבה מול הנאשם, הדגימה זאת בביהמ"ש (בעמ' 6 ש' 4-5 לפרו') והבהירה:
"האקדח היה בכיוון אלי וחשבתי שיש יותר סיכויים שהוא יהרוג את הכלב ולא אותי" (ראה עמ' 6 ש' 7 לפרו') וטענה כי לנאשם לא היתה סיבה לכך, ולדעתה "...
הבן אדם הזה חולה נפש. לא היתה סיבה." לדבריה:
"האקדח היה בכיוון אלי וחשבתי שיש יותר סיכויים שהוא יהרוג את הכלב ולא אותי... מכיוון שחשבתי שזה אדם חולה נפש, משוגע, פחדתי לזוז וחסמתי את הכלב" (ראה עמ' 6 ש' 7-9 לפרו'). כן העידה כי אמרה לנאשם כי יהיה עליו לתת את הדין על מעשיו, אך הוא ענה לה כי קודם הוא יהרוג (ראה עמ' 6 ש' 12-15 לפרו')
והמתלוננת לקחה את כלבה וחזרה עמו לכניסה, כשהיא חוסמת ומגוננות עליו בגופה (ראה עמ' 6 ש' 20-21 לפרו'),
"כי הנאשם המשיך לעמוד עם האקדח וכיוון אותו אלי" (ראה עמ' 6 ש' 33 לפרו').
7. המתלוננת גם העידה על פחדה כשהנאשם כיוון אליה את האקדח:
"הייתי בסטרס גדול אבל אני אמיצה, כמו שלביהמ"ש יש ילדים, כך לי יש כלב. הכלב הזה הוא כמו ילד שלי, רציתי להציל אותו... היה לי סטרס גדול באותו רגע ידעתי שיש לי עסק עם משוגע ... היה לי פחד, אבל לא כזה פחד שהייתי אמורה לברוח... יש לי אופי כזה שאני מתעצבנת, אך ידעתי שאני צריכה להציל את הכלב" (ראה עמ' 7 ש' 2-10 לפרו'). ובהמשך:
"זה האופי שלי. פחדתי מאד, אבל אני אחראית על הכלב שלקחתי" (ראה עמ' 7 ש' 20 לפרו'). כן ציינה כי הנאשם "
איים להרוג את הכלב" (ראה עמ' 7 ש' 25 לפרו').
8.
עדת התביעה ולנטינה ויסמן שכנתה של המתלוננת, שהעידה בביהמ"ש לאחר 3 שנים מיום האירוע, טענה כי אינה זוכרת במדויק, ביום האירוע היא ראתה את המתלוננת עומדת עם הכלב ומולה עומד אדם אותו היא לא מכירה, שהחזיק בידיו
חפץ בהיר ועשה תנועות ידיים, לידו עמדה ילדה שבכתה, המתלוננת הלכה ליד הגדר, נכנסה לבניין והנאשם עזב את המקום. למחרת כשראתה ולנטינה את המתלוננת ושאלה אותה מה קרה, סיפרה לה המתלוננת מה קרה, ואמרה כי הנאשם
"בידיים שלו הוא החזיק בידו אקדח", אך העדה טוענת לא ראתה אקדח, אלא ראתה
"חפץ בצבע בהיר" (ראה עמ' 3 ש' 15 לפרו' מיום 19.12.10). לאור דברי המתלוננת, הלכה עמה ולנטינה למשטרה, שם מסרה גם ולנטינה את הודעתה, ובה נרשם כי
ראתה אקדח. בביהמ"ש טענה ולנטינה כי אמרה במשטרה שראתה כי בידי הנאשם היה
איזה חפץ ולא אמרה אקדח, אלא המתלוננת אמרה לה שהיה זה אקדח. בביהמ"ש העידה ולנטינה כי הנאשם
"החזיק את החפץ ביד ובאותו זמן דיבר ועשה תנועות ידיים" והיא (ולנטינה - א.ז.)
היתה למעלה במרחק של כ- 15-20 מ' מהמתלוננת (ראה עמ' 4 ש' 6-9 לפרו' מיום 19.12.10) בעוד המתלוננת היתה רק במרחק של כ-5 מ' מהנאשם (ראה עמ' 5 ש' 8 לפרו' מיום 19.12.10). ולנטינה העידה כי אינה רואה טוב, היא סובלת מגלאוקומה (ראה עמ' 4 ש' 17 לפרו' מיום 19.12.10) וידוע לה כי גם המתלוננת סובלת מבעית ראיה.
9.
ע"ת 5 הגב' סימה מאיה, באמצעותה הוגש לביהמ"ש בהסכמת הצדדים טופס הפקדת אקדח של הנאשם שמספרו 1728 במועדון הקרב
ת/2
, העידה בחקירתה הנגדית כי בטרם הדיון התקשרה לבקשת הסניגור למטווח, ונמסר לה טלפונית כי האקדח
בצבע שחור כולו (ראה עמ' 2 ש' 15-17 לפרו' מיום 19/12/10).
10.
עדיאל שלום גובה הודעת הנאשם במשטרה. בהסכמת הצדדים הוגשה הודעת הנאשם לביהמ"ש וסומנה ת/3. בחקירה הנגדית נשאל ע"י הסניגור למה לא שאל את הנאשם באיזה צבע האקדח, לכך ענה:
"לא זוכר" (ראה עמ' 6 שורות 17-18 לפרו' מיום 19.12.10).
ראיות ההגנה
גרסת הנאשם
11. הנאשם העיד כי ביום האירוע שיחק עם נכדתו במגרש המשחקים, כשהלכו הביתה עברו דרך הבניין של
המתלוננת שיצאה עם כלבה לחצר, הכלב שהלך לפניה, סחב אותה, היה קשור עם חגורה רגילה מסביב לגרון וסחב אותה, כששני מחסומים עליו האחד על הפה והשני על הפנים, הכלב מסוכן" והוא
"הגיע לנכדה ופגע לה ביד, גולדה (המתלוננת)
תפסה את הרצועה, ומשכה את הכלב אחורה לכיוון הכניסה בבית, היא סגרה את הדלת של הכניסה לבניין. בזמן הזה אמרתי לה מה את עושה, לקחתי פלפון מהכיס, אמרתי שאני אתקשר, אך לא התקשרתי. גם לי יש שני כלבים" (ראה עמ' 7 שורות 8-14 לפרו' מיום 19.12.10). הנאשם טוען כי אחז
"ביד ימין טוריה קטנה וביד שמאל לקחתי טלפון מהכיס" (ראה שם ש' 16), אך לטענתו הוא לא הזעיק משטרה, משום שחבל היה לו על הכלב שעלול למות בהסגר הכלבים, כפי שאירע לכלבו שלו.
12. הנאשם כופר בטענת המתלוננת כי איים עליה באקדח, וטען כי רק "
הרים את יד ימינו למעלה מול הפנים של המתלוננת
לכיוון קדימה
מס' פעמים.
אמרתי לה מטומטמת כזאת" (ראה עמ' 7 שורות 22-23 לפרו' מיום 19.12.10). לטענתו באותו יום לא היה עליו אקדח, שכן יומיים לפני האירוע הוא הלך למועדון הקרב בו הוא חבר, כדי להפקידו שם, אך לא הפקידו בשל בעיות טכניות במחשב, לכן שמר אותו בכספת בבית בתו, והם נסעו לאילת.
13. גם בחקירתו במשטרה -
ת/3, הכחיש הנאשם כי איים על המתלוננת באקדח, טען כי האקדח לא היה עליו, כי הלך עם נכדתו כבת שנתיים וחצי לגן המשחקים, וכשחזרו, עברו השניים דרך בניין המתלוננת, כשהנאשם החזיק בידו כף חול של נכדתו. כשראה את המתלוננת עם כלבה, שהוא כלב גדול, החל הכלב לנבוח גם על המתלוננת, שצעקה עליו, אך לא הצליחה להחזיקו, והנאשם שפחד ממנו, עשה בכף שאחז בידו תנועה לכלב כדי להפחידו:
"עם הכף עשיתי תנועה של קיש קיש שיפחד ממני, ואז לקחתי את הטלפון שלי ואמרתי לה שאני מתקשר למשטרה והיא אמרה שזה כלב בעייתי ויש לו שני חגורות אחד מברזל ואחד מעור, והיא אמרה שיש לה נקודה אחרונה ובאים, אני מתקשר למשטרה, אז הורגים אותו,
ואו לוקחים לה את הכלב... היא לקחה אותו תפסה אותו מהראש שלו והכניסה אותו לחדר המדרגות וסגרה אותו שם. ואז אני התקשרתי לבן שלי אלכס שהוא קב"ט, וסיפרתי לו על המקרה, והוא אמר לי לא לעשות שום דבר, בגלל שאנחנו גם אוהבים כלבים ויש לי גם בבית שלי כלבים, אז אני החלטתי לא להתלונן על זה".
14. באשר לנשק אמר הנאשם במשטרה כי הפקיד את נשקו שבועיים לפני חקירתו ויש לו אישור על כך. דא עקא, לאחר שהחוקר תוך כדי חקירתו, התקשר למקום ונמסר לו כי מועד ההפקדה היה לפי 3 ימים בלבד ב- 17.6.07 הנאשם אישר זאת, בלא שהיה בפיו הסבר, מדוע אמר כי הפקידו לפני 16 יום (מועד האירוע - 9.6.07 - א.ז.).
15.
גב' מרינה כוגן, כלתו של הנאשם ואם נכדתו, העידה כי הילדה הגיעה הביתה עם הנאשם כשהיא אדומה מבכי, בלילה היא התעוררה ובכתה, ועדיין יש לה הפרעות שינה ובריחת שתן (ראה עמ' 9 ש' 26-27 לפרו'), למרינה נאמר לה שכלב גדול קפץ על הילדה והיא נבהלה, אך מעבר לכך היא אינה מכירה את פרטי המקרה.