הכרעת דין בתיק ת"פ 47527-11-12

האישום ותשובת הנאשם

1.         כנגד הנאשם הוגש כתב אישום אשר ייחס לו עבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

2.         על פי האמור בכתב האישום, במועדים הרלוונטיים היו הנאשם וגב' פאתן אבו רומי (להלן: " המתלוננת"), בני זוג ידועים בציבור למשך כשנה ולהם ילד משותף. בתאריך 23.7.2012 בסמוך לשעה 21:00 התקשר הנאשם למתלוננת ואיים בפגיעה שלא כדין בגופו של ילדם, בכך שאמר לה: "הילד הזה שאת מבקשת עליו מזונות, אני אהרוג לך אותו יא בת זונה", וזאת כדי להפחידה ו/או להקניטה.

            בתאריך 24.7.2012 התקשר הנאשם למתלוננת ואיים בפגיעה שלא כדין בגופה ובחירותה, בכך שאמר לה: "אם לא תגלי לי איפה את גרה, את תראי מה אני אעשה לך, בעיניים ... אני אפגוש אותך בסוף אל תדאגי".

3.         במענה לכתב האישום, כפר הנאשם, באמצעות בא כוחו, באמירות המיוחסות לו בכתב האישום.

תמצית פרשת התביעה

4.         המאשימה ביקשה להרשיע את הנאשם על בסיס עדותה של המתלוננת בבית המשפט והודעת הנאשם למשטרה. המתלוננת סיפרה בעדותה כי הנאשם הינו אחיה של בעלה המנוח והם נישאו בהתאם לבקשת בעלה טרם פטירתו. לדברי המתלוננת, היא והנאשם נישאו כשנה לאחר פטירת בעלה ונולד להם ילד משותף. לנאשם יש משפחה נוספת, אישה ושישה ילדים, המתגוררים בכפר תמרה ובמרבית זמנו נמצא הנאשם עם משפחתו זו. המתלוננת, שני ילדיה מבעלה המנוח וילדה המשותף לה ולנאשם, מתגוררים בעיר אילת. המתלוננת סיפרה בעדותה כי הנאשם עזב אותה, לטובת אשתו האחרת, עוד בתחילת תקופת ההיריון והיא נאלצה להתמודד לבדה עם קשיי היומיום, ללא עזרה וסיוע כלכלי מהנאשם והוא אף לא הגיע ללידת בנם. המתלוננת סיפרה כי עקב סיבוכים בלידה, אושפזה במחלקת טיפול נמרץ למשך כשבועיים, והיא חוותה טראומה קשה ונזקקה לסיוע מגורמי הרווחה. על אף זאת, נאותה המתלוננת, כך לדבריה, לקבל את הנאשם לאחר הלידה, אך כעבור מספר חודשים הוא הרביץ וסטר לה ואז החליטה שאין היא רוצה עוד לחיות עמו.

            המתלוננת סיפרה כי עוד במהלך ההיריון נקטה הליכים משפטיים נגד הנאשם, לתשלום מזונות, אך הוא לא הגיע לדיונים בבית המשפט. לדבריה, הנאשם לא תמך בה כלכלית, ולמעשה חי בבטלה והתקיים מקצבת השארים של בעלה המנוח.

            ביחס לאירועים נשוא כתב האישום מסרה המתלוננת כי תקופה מסוימת, לאחר שהעתיקה את מקום מגוריה לכתובת אחרת בעיר אילת, סיפרה לה שכנתה ממקום מגוריה הקודם כי הנאשם נמצא באילת ומחפש אותה. לדברי המתלוננת, הנאשם התקשר אליה מהטלפון של אותה שכנה, קילל אותה ואמר לה בערבית: "למה עזבת את הבית, אני מחפש אותך בכל מקום והילד הזה שאת מבקשת עליו מזונות אני אהרוג לך אותו וזה לא ילד שלי גם". בהמשך עדותה, חזרה המתלוננת על דברי הנאשם בזו הלשון: "אם לא תגלי לי איפה את גרה הילד הזה שאת מבקשת מזונות אני אהרוג לך אותו, איפה תברחי ממני, אני אחפש אותך".

5.         הנאשם, בהודעתו במשטרה מיום 6.8.2012 ( ת/1), מסר כי הגיע לאילת כדי לתת למתלוננת כסף עבורה ועבור ילדם, אך היא עברה דירה ולא אמרה לו לאן. לדבריו התקשר למתלוננת מטלפון ציבורי, אך היא לא רצתה לענות לו. בהמשך אמר שהתקשר למתלוננת מהשכנה וביקש ממנה את חשבון הבנק כדי שיעביר לה כסף, אך היא לא רצתה בכך. הנאשם הכחיש כי בעבר נקט אלימות פיזית כלפי המתלוננת או איים עליה.

6.         לטענת המאשימה, די בעדותה של המתלוננת, על אף היותה עדות יחידה, כדי לבסס את הרשעתו של הנאשם במיוחס לו. התובע הדגיש כי דברי הנאשם למתלוננת נאמרו על רקע יחסים שכללו הזנחת המתלוננת בהיותה הרה ללא תמיכה נפשית וכלכלית, אלימות פיזית וניצול כלכלי. צוין כי המתלוננת לא התלוננה עוד  קודם לכן על הנאשם כי רצתה לתת לו צ'אנס, אך לבסוף קיבלה החלטה להתנתק ממנו וזו הסיבה שסירבה להיפגש עמו, שלא במסגרת בית משפט.

            באשר לדברי הנאשם, נטען לסתירות בגרסתו, כך למשל באשר לטענת הנאשם כי המתלוננת לא הסכימה מיד להינשא לו ובהמשך עדותו מסר כי המתלוננת ביקשה להתחתן עמו ואף טען כי אמרה שחבל שלא הכירה אותו קודם לכן. לטענת התביעה, הנאשם סתר עצמו שעה שאמר מצד אחד שללא כסף לא יוכל לתפקד ומצד שני אמר שלא לקח מכספי השארים של אחיו וביטוח לאומי. באשר לשיחה בין הנאשם למתלוננת, מביתה של השכנה, נטען כי השיחה התנהלה בשפה הערבית. התובע טען כי אין הגיון בגרסת הנאשם, אשר התפרץ בעדותו כל אימת שהוזכרה אותה שכנה ואף טען שהיא משקרת ולמעשה התאהבה בו ורצתה אותו לעצמה. מכל המקובץ, ביקשה התביעה לקבוע כי עדותו של הנאשם אינה הגיונית, אינה עקבית ויש להרשיעו על סמך עדות המתלוננת.

תמצית פרשת ההגנה

7.         הנאשם העיד בבית המשפט ומסר את גרסתו. לדבריו, נישא למתלוננת כשנה לאחר פטירת אחיו, בעלה של המתלוננת. הנאשם טען כי סייע למתלוננת כלכלית ורכש עבורה בגדים וזהב ואין הוא מתקיים מקצבת השארים של אחיו המנוח. עם זאת, הנאשם לא הסתיר את הקשיים עימם הוא מתמודד לפרנסת שתי נשותיו ותשעת ילדיו (כולל אלה של אחיו המנוח). הנאשם חזר, פעם אחר פעם, על טענתו כי לא איים על המתלוננת וזעם למשמע הטענה כי איים להרוג את בנו. עוד עלה מעדותו של הנאשם, כי לא נכח בלידת בנו מהסיבה שבאותה עת היה בבית הסוהר ואישר כי נדרש לשלם מזונות למתלוננת עוד לפני שנולד בנם. הנאשם מסר כי יצר קשר עם המתלוננת, באמצעות השכנה, כדי להביא לה כסף, אך היא מסרה כי הכל יהיה דרך בית המשפט.

8.         ההגנה טענה כי התביעה לא עמדה בנטל ההוכחה לפי סעיף 34כט לחוק העונשין ועתרה לזיכוי הנאשם. הסנגור טען כי התביעה נמנעה מזימון השכנה למתן עדות בבית המשפט ולאור מחדלה זה, נותרה עדותה של המתלוננת ללא כל חיזוק. הסנגור ביקש להסיק מהעובדה כי התביעה בחרה שלא להאשים את הנאשם בתקיפה, חרף טענות המתלוננת, בכך שהיא לא רכשה את מלוא אמון התביעה במכלול טענותיה ביחס לנאשם. הסנגור טען כי במערכת היחסים שבין המתלוננת לנאשם יש הרבה כעסים, מרמור ותחושת נקם, שעה שהנאשם עזב את המתלוננת בהיותה בהריון וחזר להתגורר עם משפחתו האחרת, ומכאן רצונה של המתלוננת לטעון כי אוימה על ידי הנאשם. לחלופין, נטען כי גם אם יקבע שהנאשם אמר למתלוננת את המיוחס לו, הרי שמדובר בזוטי דברים ואין מקום להרשיע בגין כך.

דיון ומסקנות

9.         כידוע, במשפט הפלילי, מוטל נטל השכנוע על המאשימה והיא יוצאת ידי חובתה כאשר יש בחומר הראיות כדי להוכיח את כל יסודות העבירה במידה שלמעלה מספק סביר. לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, מראיותיהם, ממכלול נסיבות העניין ומאותות האמת שנתגלו במהלך הדיון, שוכנעתי לקבל את גרסת המתלוננת כמהימנה, באופן שניתן לקבוע ממצאים לחובת הנאשם במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי על סמך גרסתה וזאת אף לאחר שהזהרתי עצמי כי מדובר בעדות יחידה.

10.        במקרה דנא, מיוחסת לנאשם עבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, המורה כך:

"המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו- מאסר שלוש שנים".