הכרעת דין בתיק ת"פ 2658-08

1.         ביום 1.3.2012 הודעתי על זיכוי הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום - ולהלן נימוקיי.

2.         בכתב האישום מיוחסת לנאשם עבירה של תקיפת בן זוג הגורמת חבלה של ממש , עבירה לפי סעיף 380 ביחד עם סעיף 382(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

            על פי המפורט בכתב האישום, הנאשם ואירית שמואלי (להלן:"המתלוננת") גרושים מזה 9 שנים, ולהם בן משותף בן 12 (להלן:"הקטין").

במועד הרלוונטי לכתב האישום שהה הקטין בבית הנאשם ברחוב דב הוז 29 ברעננה (להלן:"הבית") על פי הסדרי ראיה בין הנאשם למתלוננת.

בתאריך 18.10.08 סמוך לשעה 15:00 הגיעה המתלוננת לבית, וביקשה לקחת את הקטין חזר לחזקתה לפני השעה הקבועה בהסדרי הראייה. בין הנאשם והמתלוננת התפתח ריב קולני, במהלכו הכה הנאשם את המתלוננת בחוזקה בראשה ובגבה, ודחף אותה לעבר הבטון בקדמת הבית. המתלוננת נפלה על הבטון.

כתוצאה ממעשיו של הנאשם המתוארים לעיל נגרמו למתלוננת המטומה גדולה ונפיחות מאחורי אוזן שמאל, המטומה גדולה בקדמת החזה, המטומה ורגישות ניכרת במישוש בגבה ובישבנה, המטומות ורגישות ניכרת במישוש בשתי רגליה, ושריטה בזרוע ימין.

המתלוננת סבלה מכאבי ראש ובחילות, נזקקה לטיפול במשככי כאבים, והרופא המטפל לא יכול היה לשלול זעזוע מוח.

במעשיו המתוארים תקף הנאשם את המתלוננת בלא הסכמתה וגרם לה בכך חבלות של ממש.

3.         על עדי התביעה נמנו:

(1) ע"ת/1 -אירית שמואלי - המתלוננת (עמ' 6-22 לפרוטוקול)

(2) ע"ת /2- רס"מ יוסף קטש (עמ' 24-26 לפרוטוקול)

(3) ע"ת/3-רס"ר יניב (כלף) אלוף (עמ' 26-30 לפרוטוקול)

(1) ע"ת/1 - אירית שמואלי (המתלוננת) - ביום 18.10.08 הגיעה לבית הנאשם, שם היה הבן שלה במשך 6 ימים רצופים במסגרת הסדרי הראייה, והנאשם היה אמור להחזיר אותו אליה באותו יום בערב. במהלך 6 הימים הוא מנע ממנה לדבר עם הילד, שהיה אז בן 12 והיום הינו בן 14.5 (פרו' עמ' 6 ש' 23-26). הנאשם לא נתן לה ליצור קשר עם הילד, ולא היה מצב שהיא לא דיברה עם הבן שלה זמן כל כך ארוך. בדרך כלל הילד היה אצל הנאשם פעם בשבוע וכל שבת שנייה, אך בתקופה זו נקבעו הסדרי ראייה חדשים לקראת החגים, בעקבות פנייה של הנאשם לבית המשפט.

עקב כך הוחלט על חלוקת החגים וזה היה חג סוכות (פרו' עמ' 7 ש' 1-7).

המתלוננת הגיעה לבית הנאשם כי פחדה שלא יחזיר לה את הילד, הואיל והנאשם נהג שלא להחזיר את הילד בזמן במחצית שלה בחג. יש להם רק ילד אחד, ואין לה ילדים נוספים. היא דאגה לילד כי לא ידעה מה קורה איתו במשך 6 ימים, התגעגעה אליו, ורצתה לוודא שהנאשם יחזיר לה אותו (שם, ש' 8-11). הנאשם לא ענה לטלפונים, או ענה וניתק כשמע שזו היא, לכן הגיעה לקראת השעה 15:00 ואמרה לנאשם שזה לא בסדר, ושהיא רוצה לקחת את הילד.

הנאשם היה אמור להחזיר לה את הילד בשעה 21:00 באותו יום, אבל היא גרה באזור קרוב, ופחדה שלא יחזיר אותו, כמו שכל הזמן היו בעיות עם הסדרי הראייה (שם, ש' 12-19).

היא הגיעה לנאשם ואמרה לו שזה לא בסדר שהוא מנע ממנה קשר עם הילד במהלך כל הימים, אמנם לא כתוב בהסדרים שהיא חייבת לדבר עם הילד, אבל אבא בדרך כלל לא מונע זאת.

היא ביקשה מהנאשם לקחת את הילד הביתה (שם, ש' 20-24).

לנאשם בית פרטי עם חצר, וכשנכנסה - היו הנאשם והבן בחצר, ושם דיברו. הנאשם התעצבן ואמר לה שלא תיקח את הילד בשום פנים ואופן, ושהוא צריך להיות אצלו עכשיו, והיא שוב ביקשה ממנו, אמרה לו שהיא כבר פה, ושהיא דאגה (שם, ש' 25-29).