1. כנגד הנאשם, אליאור אומזגין, הוגש כתב אישום בגין עבירת הצתה, לפי סעיף 448(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "
החוק"), והפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(ב) לחוק.
2. על פי כתב האישום, ביום 4.6.08, בסמוך לשעה 0:30 בלילה, יצא הנאשם מביתו בירושלים כשברשותו בקבוק בנזין, במטרה להצית דירת מגורים בה מתגורר אורי זכריה. בכך הפר הנאשם את התנאים המגבילים המוטלים עליו מתוקף החלטה שניתנה במסגרת ת"פ 945/07 של בית משפט השלום לנוער בירושלים.
בסמוך לשעה 01:30 באותו הלילה, שפך הנאשם את הבנזין שהיה ברשותו על דלת הדירה, הבעירו באמצעות מצית, ושילח אש בדלת.
תשובת הנאשם לכתב האישום
3. הנאשם הדה בהצתה, אולם התכוון להצית את דלת הדירה בלבד, ולא את הדירה כולה. באשר להפרת התנאים המגבילים טוען הנאשם, כי על אף שעובדתית אכן הגיע לדירתו של אורי זכריה, על אף צו בית המשפט, אולם לא התקיימו יסודות העבירה הספציפית לפי סעיף 287(ב) לחוק.
גדרי המחלוקת
4. שתי נקודות מחלוקת עיקריות בענייננו: הראשונה, לעניין כוונת הנאשם בביצוע העבירה; השניה, מחלוקת משפטית באשר להפרת הוראה חוקית על ידי הנאשם.
ב"כ המאשימה טוען, כי הנאשם התכוון, צפה והבין כי הצתת אש בנסיבות שהיו תגרום לפחות לשריפת הדירה כולה, אם לא לשריפת הבניין כולו. זאת, כאשר המעשה בוצע בזמן שזכריה לא היה בדירה ובשעת לילה מאוחרת, בה מרבית דיירי הבניין ישנים. רק אדם שחש למקום בשעת לילה מאוחרת מנע מהאש להתלקח ולגרום לאסון כבד, שהיה יכול לקרות בהתחשב בכך שהנאשם עזב את המקום כאשר הדלת כולה עולה באש.
באשר להוראת סעיף 287(ב) טוען ב"כ המאשימה, כי הרציונל של הסעיף צופה סיכון הנשקף לאדם אחר מפני עבריין עליו מוטלים תנאים מגבילים, והסעיף מתקיים גם כאשר ההוראה החוקית - ולענייננו: החלטת בית המשפט - אינה מכוונת להגנה על אדם ספציפי.
ב"כ הנאשם טוען לעומתו, כי כוונתו של הנאשם הייתה לשרוף את הדלת בלבד, כפי שאמר בהודעתו במשטרה. בשל כך ווידא כי זכריה אינו בדירה כדי שלא יוכל לכבות את האש, שהרי אם היה מתכוון להצית את הדירה, היה פורץ פנימה ומצית מבפנים את הדירה הריקה מאדם.
לעניין סעיף 287(ב) טוען ב"כ הנאשם, כי הסעיף נועד להגן על אדם ספציפי ולא על מוגן ערטילאי או כללי, ומכיוון שהחלטת בית המשפט במקרה דנן אינה כזאת, הוראת סעיף 287(ב) אינה חלה במקרה זה.
דיון
5. לעניין היסוד העובדתי, כאמור, הנאשם הודה בביצוע ההצתה. המחלוקת הראשונה נסבה סביב קיומו של היסוד הנפשי בעניין הנאשם.
עבירת ההצתה חוקקה בסעיף 448(א) לחוק העונשין:
"המשלח אש במזיד בדבר לא לו, דינו - מאסר חמש עשרה שנים; עשה כן במטרה לפגוע בנכס של המדינה, בנכס המשמש את הציבור, באתר טבע, בצמחיה או בבטחת די הסביבה או במטרה לפגוע בבני אדם, דינו - מאסר עשרים שנים".
היסוד הנפשי הנדרש ברישא מצוין בפירוש, והוא "במזיד", לאמור: די בהקשר זה ב"פזיזות", כפי שמתחייב מן ההלכה הפסוקה המתייחסת לעבירה של היזק בזדון לפי סעיף 452 לחוק (ראו לעניין זה י' קדמי,
על הדין בפלילים
, חלק ראשון התשנ"ה, עמ' 504). הנאשם במעשיו מקיים גם את היסוד הנפשי שבעבירה. כאשר הנאשם ביצע את המעשה, בשעת לילה מאוחרת ובאמצעות אמצעי תבערה, היה עליו להבין ולצפות כי האש שהצית עלולה לגרום לנזק חמור יותר מאשר שריפת הדלת בלבד, ומי יודע מה היו השלכות ההצתה בנסיבות אחרות. נמצא, כי גם אם כוונתו הראשונית הייתה להצית את הדלת בלבד, היה עליו לצפות כי שפיכת בנזין על הדלת והצתתה היא כה מסוכנת וקשה לשליטה, וששריפת הדירה לפחות תהיה תוצאה מיידית שלה.
נוכח אלה התקיימו במלואן יסודות העבירה.
6. המחלוקת השנייה נסבה סביב הוראות סעיף 287(ב) לחוק.
לעניין זה, מקובלת עלי הבחנתו של ב"כ המאשימה. בסעיף 287 מובאות שתי חלופות, כאשר ההבדל ביניהן הוא לעניין הסכנה הפיזית לציבור. החלופה המובאת בס"ק (א) הינה הוראה כללית יותר, העוסקת בהפרה של הוראה מאת בעל סמכות חוקית, כגון בית משפט, פקיד או אדם מוסמך. לעומתה, החלופה המובאת בס"ק (ב) מצומצמת וחמורה מן הראשונה, שכן היא נוגעת לעניין שמירה על "חייו, גופו או שלומו של אדם אחר מפני המפר", ואין נפקא מינה אם מדובר באדם ספציפי או סיכון כללי לציבור. בענייננו, הפרתו של הנאשם את החלטת בית המשפט אינה הפרה "טכנית" גרידא, אלא הפרה הטומנת בחובה סיכון לציבור.
לפיכך, התקיימו יסודות עבירת הפרת הוראה חוקית.