הכרעת דין בתיק ת"ד 13033-07

הנאשם הואשם בביצוע סטייה שלא בבטחה ונהיגה בחוסר זהירות תוך גרם חבלה לנהג המעורב.

לפי עובדות כתב האישום, נהג הנאשם ביום 17.8.07 בשעה 10:00 בבוקר לערך, ברכב משא סגור מסוג מיצובישי (להלן - הג'יפ) בכביש 1 לצפון בנתיב השני מימין והתקרב למחלף גנות. אותה שעה רכב על אופנוע אמיר בוחבוט (להלן - רוכב האופנוע) במקום האמור בנתיב הימני ביותר מימין לכיוון נסיעת הנאשם.

לפי הנטען, הנאשם לא נתן תשומת לב מספקת לדרך, סטה ימינה כיון נסיעתו, חסם דרכו של רוכב האופנוע ושני כלי הרכב התנגשו. כתוצאה מהתאונה נחבל רוכב האופנוע ונגרמו נזקים לכלי הרכב המעורבים.

לאחר שבחנתי את חומר הראיות, באתי לכלל מסקנה כי יש להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום:

1.         אין חולק כי הנאשם סטה לעבר השול הימני היות וקיבל שיחת טלפון כשבאותה עת לא הייתה מותקנת דיבורית ברכבו. סטיה לעבר השול ועצירה בו בדרך מהירה הינן פעולות אסורות כשלעצמן על פי הוראות תקנות 33(א) ו 69(ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961.

במקרה דנן לא היה הכרח לסטות לעבר השול, הנאשם יכול היה שלא להשיב לצלצול הטלפון, והסטייה בוצעה לתועלתו האישית בלבד.

זו אף זו, הסטייה בוצעה באופן חד ונמהר ללא נקיטת אמצעי זהירות נאותים, שבמקרה זה נדרשו ביתר שאת נוכח העובדה שמדובר במעשה שאינו בגדר מהלך רגיל של נסיעה אלא  מעשה בלתי צפוי, וכפי שכבר הובהר גם אסור.

בהודעתו במשטרה מיום האירוע בעת שהנאשם סיפר באופן חופשי על נסיבות התאונה הוא טען כי קיבל שיחת טלפון, אותת וסטה לשוליים. הנאשם לא טען מיוזמתו כי הסתכל במראות בטרם החל בסטייה. לאור כך נשאל במפורש על ידי הבוחן אם הסתכל במראות, הנאשם השיב בחיוב, אך לא ידע לפרט באיזה מראות הסתכל. הנאשם הודה כי לא הסתכל לאחור דרך החלון או דרך כתף ימין.

זאת ועוד הנאשם הודה במפורש כי אינו יכול לומר אם אותת והסתכל או אותת ומיד סטה ימינה.

אני סבורה כי ניתן ללמוד כי הטענה לפיה הנאשם הסתכל במראות נאמרה באופן סתמי ללא כל ביסוס עובדתי.

גם בעדותו בפניי כשנשאל הנאשם כיצד סטה ימינה הוא השיב "פתחתי וינקר וירדתי לשוליים". לא הייתה לנאשם כל גרסא לפיה נקט באמצעי זהירות נוספים,  והוא הוסיף "אני לא זוכר היום אם הסתכלתי  במראות".

אציין כי אין ראיה התומכת בטענה כי הנאשם אותת מלבד עדותו הוא. רוכב האופנוע הכחיש כי הנאשם אותת ואילו עד הראיה טען בהודעתו כי לא שם לב אם הנאשם אותת.

2.         על כך יש להוסיף כי הנאשם לא נסע בנתיב הימני אלא בנתיב האמצעי או קרוב לנתיב זה. עד הראיה זאב גוטרסקי (להלן- עד הראיה),מסר בהודעתו במשטרה כי הוא נסע בנתיב האמצעי אחרי הג'יפ. הוא הוסיף ביחס לנתיב נסיעת הג'יפ כי: "אני לא יודע בדיוק אם בנתיב הימני או באמצעי הוא היה נראה לי יותר באמצעי", ובהמשך: "אני נסעתי באמצעי אחריו והוא היה נראה לי יותר קרוב אלי". רוכב האופנוע טען גם הוא כי הנאשם נסע בנתיב האמצעי, ואני מקבלת טענה זו.

נבהיר כי עד הראיה זאב היה זה שהזעיק את המשטרה ומד"א. הנאשם מצידו הודה בעדותו כי "רכב שנסע אחריי התקשר למד"א ולמשטרה". מכאן עולה כי הנאשם עצמו הודה כי זאב נסע מאחוריו, ואילו זאב טען כי נסע בנתיב האמצעי והנאשם נסע לפניו ולא בנתיב מימינו.

              עד הראיה העיד בפניי לאחר שחלפו למעלה מארבע שנים ממועד האירוע. במהלך חקירתו הראשית נדרשה התובעת לרענן את זכרונו שוב ושוב ובמהלך חקירתו הנגדית הוא הודה במפורש כי אינו זוכר את האירוע. לנוכח כך הוגשה הודעתו במשטרה בהסכמת הצדדים.

              במקרה הנוכחי מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 10א'(א)  לפקודת הראיות[נוסח חדש] התשל"א-1971, לקבלת ההודעה כראיה בהליך הפלילי. העדות שמסר העד במשטרה שונה באופן מהותי מעדותו במשפט (כך למשל, בנוגע למיקום ההתנגשות או בנוגע לשאלה שעוד תובהר האם רוכב האופנוע סטה שמאלה או נזרק שמאלה לאחר ההתנגשות) והוא לא זכר את תוכן הודעתו, והודה כי בעת מתן ההודעה זכרונו היה טרי יותר. נבהיר כי ההודעה נגבתה מהעד ביום האירוע עצמו, מדובר בעד ראיה נטראלי שאין לו קשר עם מי מהמעורבים אלא הוא הזדמן למקום באופן מקרי. לא היה לעד זה כל אינטרס שלא לומר אמת בעת גביית ההודעה ואילו בעת עדותו בחלוף זמן כה רב הוא לא זכר את אשר ארע. מנימוקים אלה אני סבורה כי נכון יהיה להעדיף אמרתו של העד על פני עדותו בבית המשפט.

3.         עד הראיה מסר בהודעתו כי "אני יכול להגיד בוודאות כי האופנוע לא נסע בשוליים הימניים, הוא נסע בנתיב הימני, לא יודע באיזה צד שלו. הפגיעה הייתה בנתיב הימני". הוא הוסיף כי הוא נסע במהירות של 80-90 קמ"ש אך לקראת המחלף נוצר פקק והוא האט למהירות של 60 קמ"ש, האופנוע חלף על פניו מצד ימין, אך הייתה זו נסיעה רגילה ולא "טיסה". הנאשם מצידו טען בהודעתו כי לא הסתכל על מד המהירות ואינו יודע באיזו מהירות נסע, אולם הוא נסע באותה מהירות בה נסעו כלי הרכב האחרים. מאוחר יותר שינה הנאשם את טעמו וטען כי נסע במהירות של 45-50 קמ"ש, אך איני מקבלת עדותו זו.אין זה סביר כי הנאשם נסע במהירות של 60 קמ"ש ואילו עד הראיה נסע מאחוריו במהירות של 60 קמ"ש.

4.        בוחן התנועה הגיע לזירת התאונה זמן לא רב לאחר האירוע. על פי התרשים 6 וחוות דעתו הוא מצא בזירה סימני בלימה של האופנוע לעבר השול הימני, ולאחר מכן חריצים המעידים כי כתוצאה מהחבטה האופנוע התכחך על צידו על הכביש ונזרק  לכיוון שמאל עד שנעצר בין הנתיב הימני לבין הנתיב השמאלי. בוחן התנועה הטיח ממצאים אלה בפני רוכב האופנוע עוד ביום האירוע,ראה, ת/2 שורות 20-22. ייתכן כי רוכב האופנוע סבר כי הוא סטה שמאלה היות ובסופו של דבר האופנוע נמצא בין הנתיב הימני לבין הנתיב האמצעי, אך לא כך היה. עד הראיה אישש את הממצאים האוביקטיבים שנמאו בזירה כשמסר בהודעתו כי :"הייתה פגיעה של חזית האופנוע בחלק האחורי בפינה השמאלית של הג'יפ והאופנוע נזרק לנתיב הימני על גבול הנתיב האמצעי."

אופן התרחשות התאונה כאמור מלמד כי רוכב האופנוע ניסה תחילה לחמוק ימינה, אך משהמשיך הנאשם וסטה ימינה לעבר השול לא היה לו עוד להיכן לחמוק.