בפתח הכרעת הדין הנני מודיעה כי החלטתי לזכות את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, וזאת מחמת הספק. אלה נימוקיי.
פרטי האשמה
הנאשם הועמד לדין בשורה של עבירות וביניהן, הטרדה מינית, לפי סעיף 5 (א) לחוק למניעת הטרדות מיניות, התשנ"ח - 1988, מעשה מגונה, לפי סעיף 348 (ג) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), ומעשה מגונה בפומבי, לפי סעיף 349 (א) לחוק העונשין, בגין מעשיו בפרשה המתוארת בכתב האישום. פרשה המתייחסת למספר מתלוננות כלפיהן, על פי הנטען, בצע הנאשם את העבירות המיוחסות לו, כשזירת העבירות הינה מקום עבודתם המשותף בקופת חולים כללית ברחוב שפרינצק 14 בתל אביב (להלן: "הקופה" או "המקום"). היא מתחלקת לכמה אפיזודות, הממחישות, אליבא דגרסת התביעה, את אופי ההטרדות ומהות המעשים המתמשכים העומדים ביסודם.
הראשונה, עניינה בהטרדת הנאשם מינית את המתלוננת גלינה מגליצקי (להלן: "גלינה"). על פי הנטען, ביום 20.3.03, בשעות לא ידועות למאשימה, פנה הנאשם למתלוננת בביטוי הבוטה: "זין בתחת", ובהמשך, אמר ללקוחה של הקופה, כי המתלוננת פתחה את מכנסיו כדי לבדוק, בלשונו: "זין גדול של דודו".
האפיזודה השניה התרחשה, לגרסת התביעה, במהלך מספר חודשים עובר ליום 20.3.03. באותו פרק זמן, על פי הנטען, הטריד הנאשם מינית את המתלוננת נטליה דמידוב (להלן: "נטליה") באומרו לה: "אני רוצה אותך, יש לך שדיים גדולות וגם טוסיק, הייתי רוצה להיות אתך גם על השולחן וגם על הרצפה", וניסה לגעת בה.
והשלישית ארעה, על פי הנטען, עובר לחודש מרץ 2003. באותו מקום ביצע הנאשם, לגרסת התביעה, מעשה מגונה במתלוננת ברטה מושייב (להלן: "ברטה"), בכך שנגע בה וניסה לנשק אותה, נגע לה ביד ובכתף, ומשך אותה אליו, והוציא את לשונו על מנת לנשקה בפיה. כמו כן, נטען, נהג לשפשף את איבר מינו בפומבי.
תגובת הנאשם לכתב האישום ובדומה לה עדותו בבית המשפט הייתה בבחינת כפירה גורפת של האשמה. לטענתו, מדובר בקנוניה מתוכננת ומתואמת היטב בין המתלוננות, שגלינה יזמה והובילה, אשר מטרתה הייתה לגרום לפיטוריו. לא רק זאת אף זאת, לגרסתו, פני הדברים היו הפוכים בתכלית. לדבריו, גלינה היא זו שתקפה אותו, כאשר באחת ההזדמנויות הכניסה ידה לכיס מכנסיו ונגעה באיבר מינו.
עובדות הרקע וזיקתן לפרשה שבכתב האישום
בטרם אדון לגופו של המערך הראיתי שהונח בפני בית המשפט, המתבסס על עדותם של חמשת המעורבים הישירים בפרשה זו, ראוי להקדים ולומר, כי התמונה המצטיירת מהעדויות לא הותירה ספק לגבי אופייה הקשה והעכור של מערכת היחסים השוררת בין הנאשם למתלוננות. גילויי עוינות, עלבונות והשפלות, מלווים בהאשמות הדדיות והעדר תקשורת, הטביעו עליהם חותמם, ושמשו בפרשה זו מניע ותמריץ להגשת התלונות במשטרה. מנגד, התרשמות בית המשפט מהנאשם הינה שאכן מדובר באדם בעייתי ברמה שכלית גבולית, קשה עורף ועיקש, המתחפר בעמדותיו ומרוכז כליל בעצמו. תופעות, שלהתרשמות בית המשפט מן הנאשם, לפחות בחלקן, הינן תולדה של לקות מנטאלית ומוגבלות קומוניקטיבית, שמצאו ביטוין גם בעדותו מעל דוכן העדים. עם זאת, בסופו של יום, השאלה העומדת על המדוכה הינה, האם עלה בידי התביעה להוכיח, ברמת ההוכחה הדרושה במשפט הפלילי, את עובדות כתב האישום. בחינת התשתית הראייתית, כפי שיבואר להלן, הביאתני לכלל מסקנה שלא עלה בידה לעבור משוכה זו.
וראשית ליריעת המחלוקת העובדתית
בחינת התשתית הראייתית שהונחה בפני בית המשפט מעלה, כי עיקרה של המחלוקת בין הצדדים עובדתית ונסבה סביב השאלה, האם הוכח כי במועדים הנקובים בכתב האישום ביצע הנאשם את המעשים הקונקרטיים המתוארים בו, כגרסת התביעה, או שמא מדובר באשמת שווא רצופת סתירות, שמאחוריה, כגרסת ההגנה, מניע הנובע מרצונן של המתלוננות, ובראשן גלינה, להרחיקו ממקום עבודתו כדי שאחרים יתפסו את מקומו תחתיו.
הסנגורית הצביעה על חולשת מערך ראיות התביעה להוות בסיס להרשעת הנאשם מחמת הצטברות שורה של פגמים בדמות שינויים וסתירות בין גרסאות העדות. אלה, בנוסף להסבריו של הנאשם ביחס להתארגנות המכוונת של המתלוננות נגדו, מקימים, לטעמה, יותר מספק סביר שמכוחו מן הדין לזכותו מן האשמה.
התשתית הראייתית
ראיות התביעה
מעל דוכן העדים תארו שלושת המתלוננות ועדת התביעה את מעשיו של הנאשם. על יסוד עדותן מבקשת התביעה לבסס גרסתה, ולפיה, הטרידן מינית, ביצע בברטה מעשה מגונה וביצע מעשה מגונה בציבור.
בשלוש הזדמנויות שונות מסרו המתלוננות את גרסתן אודות הקורות אותן עם הנאשם. הראשונה מבחינת הסדר הכרונולוגי, הייתה ביום 21.8.02, בו הוגש מטעם כל אחת ואחת מהן מכתב תלונה נפרד למנהל קופת החולים, מר משה מאירי, בו פורטו בהרחבה, אופי מעשיו של הנאשם כלפיהן ואופן תפקודו הלקוי בעבודה. מעדויותיהן בבית המשפט, אשר ידונו בהמשך בהרחבה, עולה כי כתיבת המכתבים נעשתה במשותף במשרדה של גלינה, שמתפקדת כאחראית עליהן, וביוזמתה, וכי לפחות אחת מהמתלוננות אינה שולטת בשפה העברית ותוכן מכתבה הוכתב על ידה למישהו אחר. בהזדמנות השנייה, כשמונה חודשים לאחר הגשת מכתבי התלונה, מסרו המתלוננות את גרסתן בתחנת המשטרה. גם במקרה זה כעולה מעדותן של המתלוננות, תפקדה גלינה כ"רוח החיה" מאחורי הגשת התלונות, והיא זו שארגנה אותן יחדיו לצורך כך. ובהזדמנות השלישית, בעדותן בבבית המשפט.
להלן תבחנה עדויות עדות התביעה, כול אחת לגופה ובהשוואה לגרסאותיהן האחרות, ותועמדנה האחת מול רעותה וכנגד גרסת הנאשם.
עדות המתלוננת גלינה
בעת הרלבנטית תפקדה גלינה כאחראית ניקיון בקופה. כחלק מעבודתה היא ממונה על צוות הניקיון, עליו נמנה גם הנאשם. בעומדה על דוכן העדים תארה את התרשמותה מהתנהגות הנאשם במהלך 10 שנות עבודתה במקום. לגרסתה, ככלל, עבודתו לא עמדה בקריטריונים בסיסיים - הוא נהג להתרשל מביצוע המוטל עליו, ולעיתים קרובות נקט כלפיה לשון ביבים והתבטא בגסות ובשפה בוטה.
כבר עתה ניתן לומר, כי עדותה של עדה מרכזית זו לקתה בחוסר זיכרון והעדר יכולת למסור תיאור שוטף ומדויק של האירועים. זאת, למרות שאין מדובר במקרה מורכב או מסובך מבחינה עובדתית, כך שניתן היה לצפות ממי שחוותה חלק מהדברים על בשרה ואחרים ראתה מתרחשים מול עיניה, כי תצליח לשחזר את הדברים באופן עקבי וענייני. ברם, גלינה התקשתה להעלות את פרטי העובדות מנבכי זיכרונה, ונדרשה פעמיים לרענונו על ידי התובעת, וזאת בשני נושאים מרכזיים הנתונים במחלוקת: הראשון, כשלא עלה בידה לזכור האם הנאשם פנה ללקוחה של הקופה ו"האשים" את המתלוננת בכך שפתחה את רוכסן מכנסיו כדי לבדוק את אבר מינו, ואף הוסיף ואמר את המשפט המצוטט בכתב האישום. השני, בעייתי מהראשון, כשכשלה לשחזר את הביטויים הגסים בהם השתמש הנאשם כשפנה ישירות אליה. רק לאחר שחזרה וקראה את עדותה במשטרה נזכרה בפרטי המקרה. הדבר מעורר סימני שאלה. תמוה בעיני, כי דווקא המקרה החמור, בו פנה הנאשם ללקוחה בביטויים גסים בקיצוניותם. דווקא זה, שלדבריה, גרם לה זעזוע עמוק, הלם ממש, והוביל אותה, בסופו של דבר, להגיש תלונה נגד הנאשם, לא נחרט כלל בזיכרונה בעוד את השפעתו עליה זכרה בבהירות, כעדותה:
"ש. איך הוא גרם לך להרגיש ת. היה לי קשה, אני כמעט נפלתי, והלחץ שלי היה נמוך 40
X
80" (עמ' 10 לפרוטוקול, ש' 1). אני מתקשה לקבל הפרדה מלאכותית זו בין הגורם לתוצאה. הייתכן, כי תחושת הזעזוע הוטבעה בתודעתה ואילו האירוע עצמו שגרם לה נשמט ממנה לחלוטין, כלא היה?
יתר על כן, בחינת עדותה של גלינה מעלה קיומן של סתירות או שינויים בין הדברים שמסרה במשטרה לבין אלה ששחזרה מן הדוכן. כך למשל, במהלך עדותה לא הזכירה, ולו פעם אחת, את הטענות שעלו בהודעתה, ונגעו למנהגו של הנאשם לגעת בחזן של הנשים שעבדו עימו. מעשה חמור וקיצוני, לכול הדעות, שאך טבעי שייחקק היטב בזיכרונה, ויעלה בעדותה בבית המשפט. זאת בניגוד להודעתה (נ/1), בה טרחה לציין במפורש כי הנאשם נוהג לעשות כן כעניין שבשגרה. מה גם, שבתחילת ההודעה טענה כי מדובר בשמונה קורבנות למעשיו (ש' 11), ואילו בסיומה צומצמה הרשימה לארבע בלבד, תוך ציון שמן המפורש. שתיים מהן היו המתלוננות נטליה וברטה. את ההסבר לשוני המספרי של הנשים, שקוצץ על ידה עד כדי מחצית בסופה של ההודעה, לא הצליחה המתלוננת לספק בחקירתה הנגדית, ובחרה להשיב תשובות מתחמקות ותמוהות שלא היה בהם מענה ענייני. אומנם, בהמשך עדותה אישרה את דבריה במשטרה לגבי התנהגותו הלא הולמת של הנאשם כלפי שאר המתלוננות, אך עשתה זאת באופן קצר ולאקוני, וללא הסבר, באופן שאין בו יותר מאשר לקיים "מצוות אנשים מלומדה", ותו לא.
בכך לא תמו הסתירות. המתלוננת המשיכה וסתרה עצמה כאשר נשאלה מדוע במכתביה לא דיווחה על כך שהנאשם נוגע בעמיתותיה, מעשה בעל חומרה יתרה. העדה אומנם התעקשה כי ציינה זאת, אף שלדברים עצמם אין כל זכר בכתובים. יתרה מזו. גם בעניין זה, כמו בבאים בעקבותיו, היו תשובותיה מתחמקות ומתפתלות: כך למשל, התקשתה לענות על הקושיה, כיצד ייתכן שאינה זוכרת את הפרטים לאשורם, וטענה כי אינה חייבת לדווח על כך. ולשאלה, כיצד ייתכן שבניגוד לגרסתה מכחישות העדות האחרות כי הנאשם נגע בהן, השיבה באותו דפוס מתחמק כי יש להפנות את השאלה אליהן, תשובה שאינה מהווה מענה ענייני וראוי לשאלה מהותית.
ובכך לא סגי. בתשובה לשאלות הסנגורית אישרה המתלוננת כי במהלך התקופה המדוברת טרחה להתקשר לנאשם ולברכו על הולדת נכדו, העניקה לו לכבוד האירוע מתנה וערכה מסיבה בסיועה של אם הנאשם, התנהגות תמוהה על פניה, בשים לב למנהגו כלפיה וכלפי האחרות, כפי גרסתה. שוב, לא נהיר, כיצד המתלוננת, שהוטרדה מינית על ידי הנאשם בבוטות ובאופן אינטנסיבי, מקיימת עימו במקביל מערכת יחסים חברית ונינוחה, כאילו דבר לא ארע. שני הדברים אינם מתיישבים זה עם זה.
בית המשפט לא התרשם כי מדובר במתלוננת חלשת אופי ששיתפה פעולה עם הנאשם ואמו מחוסר אונים או בלית ברירה, והייתה נתונה לגחמותיו. נהפוך הוא. המדובר, יש לזכור, במי שהייתה אחראית על הנאשם שאמור היה לסור לסמכותה. יתר על כן, בעומדה על דוכן העדים הפגינה נחישות ואסרטיביות. היא הותירה רושם של אישה חזקה ונחושה. מתוקף ביטחונה העצמי הרב אף טרחה להסות את הנאשם ולהשתיקו כאשר ניסה להתפרץ לדבריה בעת מתן עדותה. כך לא נוהגת אישה חלשה וכנועה.
עדותה של המתלוננת נטליה