1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של החזקת סכין, עבירה לפי סעיף 186 (א) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן:
"חוק העונשין") ועבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 (א)(1) לחוק העונשין.
2. כתב האישום מלמד, כי ביום 12.3.04, בסמוך לשעה 10:30 בבוקר, ברח' קק"ל, סמוך לדוכן מפעל הפיס בעיר העתיקה בב"ש, פנה הנאשם ליצחק ביטון (להלן:
"המתלונן") המוכר לו וביקש ממנו כדורי הרגעה. המתלונן טען שאין לו כדורי הרגעה, הנאשם התרגז וסטר למתלונן וכתגובה סטר המתלונן על פניו של הנאשם. או אז, שלף הנאשם סכין, אותה נשא על גופו, ודקר את המתלונן בחזהו על מנת לגרום לו חבלה חמורה או נכות או מום. המתלונן התמוטט במקום ומיד לאחר מכן הובהל לבית חולים סורוקה, שם אובחן כסובל מחתך בחזהו משמאל, סמוך לצלע 4. החתך נתפר והמתלונן שוחרר מבית החולים.
מיד לאחר האירוע, ברח הנאשם מהמקום.
3. הסניגורית המלומדת טענה כי התביעה לא הוכיחה מעל לכל ספק סביר כי הנאשם הוא זה אשר ביצע את מעשה הדקירה במתלונן, הגם שלא הכחישה את אירוע הדקירה עצמו. לטענתה אין לתת כל משקל לאימרותיו של הנאשם, אותן מסר בתחנת המשטרה מאחר והיה בגילופין בעת מסירת ההודאות.
עדות המתלונן
4. העדות העיקרית בתיק זה הינה עדותו של המתלונן, אשר בהודעותיו במשטרה קשר והפליל את הנאשם כשהוא מציין באמרתו השנייה (ת/9), כי הוא מכיר את הבחור אשר תקף אותו מזה כשנתיים ימים, בהמשך אף מוסר את שמו של הדוקר, הוא הנאשם, ואף מציין כי הכינוי שלו הוא "פפירו" וכן מזהה אותו בתמונה שהוצגה בפניו (ת/7).
הגם כך, על דוכן העדים בפני, חזר בו המתלונן מהודעותיו במשטרה וציין כי אין לו מושג מי דקר אותו, ואף כשנשאל להיכרותו עם "פפירו" השיב כי אין הוא יודע במי מדובר. גם כאשר הוצגה לו התמונה של הנאשם (ת/7), טען כי הוא אכן חתם עליה, אבל חתימתו זו נעשתה תחת לחץ.
בעקבות גירסה זו של המתלונן, אשר עמדה בסתירה מהותית לגירסתו השניה במשטרה, הוכרז המתלונן כעד עויין, ושתי הודעותיו במשטרה נתקבלו (ת/9 ו- ת/10), בהתאם להוראות סעיף 10א (א) לפקודת הראיות ולתביעה ניתנה הרשות לחקור אותו בחקירה נגדית.
במצב דברים זה, נדרשת אנוכי לבחון את העדויות והראיות ולקבוע האם יש להעדיף את אימרתו של המתלונן (ת/9) אותה מסר בתחנת המשטרה, או שמא את עדותו בבית המשפט, הכל בהתאם להוראת סעיף 10 א' (ג) לפקודת הראיות הקובעת:
" בית המשפט רשאי לסמוך ממצאיו על אמרה שנתקבלה לפי סעיף
זה, או על חלקה, והוא רשאי להעדיף את האמרה על עדותו של העד, והכל
אם ראה לעשות כן לנוכח נסיבות הענין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות
שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט, והטעמים יירשמו."
בעת הערכת ושקילת מהימנותה של האימרה, נדרש בית המשפט לשוות לנגד עיניו את נסיבות מתן האימרה, את נסיבות הענין עצמו, כמו גם לאתר ולבחון את אותות האמת. כלשון בית המשפט בע.פ. 9494/80,
שוהמי נגד
מדינת ישראל, פד"י ל"ה (4), 70 :
"למותר להוסיף כי הביטוי "אותות האמת שנתגלו במהלך המשפט" אינו מתייחס דווקא לסימנים העולים מפניו ותנועותיו של העד בזמן מתן העדות אלא מתייחסים לתהליך ההשוואה של הדברים שהושמעו על ידי העד עם ראיות אחרות או בחינתן על פי ההגיון ונסיון החיים העומד לבית המשפט לעזר בעת שהוא מתמודד עם הראיות המחייבות סינון והמסייעות להכרעה בין הגירסאות (ע"פ 406/78 הנ"ל, עמ' 436 מול האות ד)"
בתהליך בחינת הערכת העדויות, משתלבת המסקנה ההגיונית בראיות, ומהווה מיקשה אחת עימן. כך ניתן גם להסיק את מניעיו של עד זה או אחר במוסרו עדות כך או אחרת מאותן נסיבות שהוכחו בראיות, ולאו דווקא מפיו שלו. הימנעות של עד מלהעיד אמת או מלהשיב על שאלות, נלמדת לא אחת מכלל הנסיבות, ולעיתים ניתן לחשוף את אותו אמצעי פסול הגורם או מביא את העד למסור עדות שכזו, עדות שאינה אמת. (ראה ע.פ. 482/85,
אוחנה נ.
מדינת ישראל, פד"י ל"ט (4) 47; ע.פ. 169/86
חסונה נ.
מדינת ישראל, פד"י מ"א (2) 466, 470 ו- ע.פ. 482/87,
גזי בן סלים חקק ואח' נ.
מדינת ישראל, פד"י מ"ב (4), 397, 399).
ומן המסגרת המשפטית אל העובדות שבפני:
באימרתו הראשונה של המתלונן מיום 12.3.04, אשר נגבתה בעת ששהה בבית חולים סורוקה (ת/10), מסר המתלונן כי באותו יום, בשעה 11:00, הגיע אדם עם כובע גרב, דקר אותו באיזור החזה וברח. המתלונן טען כי אינו יודע מי דקר אותו, וכי אין לו סכסוך עם אף אחד ואף טען כי בזמן הדקירה, לא עמד לידו אף אחד.
מדברים אלו, ניתן היה להתרשם כי המתלונן אינו מעוניין לשתף פעולה עם המשטרה, מאחר ותאור האירוע היה סתמי מבלי שהוא מוסר פרטים אודות האירוע שהתרחש, מבלי שהוא מוסר כל מניע למעשה התקיפה ובפרט כשהוא מציין כי איש לא עמד לידו בזמן האירוע, אירוע אשר היה בשעות הבוקר במקום מרכזי בעיר.
מאימרתו השניה של המתלונן מיום 14.3.04, ניתן ללמוד כי המתלונן עבר תהליך עצמי בו הוא מוצא לנכון להפתח אל מול החוקר אשר יושב מולו, ושלב אחרי שלב, מוסיף הוא פרטים, וחושף את כל נסיבות האירוע. כך מוסר הוא כי בזמן האירוע, היה הוא בעיר העתיקה בבאר שבע, ואיתו ידידתו דליה עמר. אז הגיע בחור כבן 40 שהחל לדבר איתו על כדורי אסיוול. לדבריו, הבחור תקף אותו וסטר על פניו, ובתגובה סטר על פניו של אותו בחור. או אז, תקף אותו הבחור ודקר אותו בגופו ומיד אחר כך נמלט מהמקום. כאשר נשאל לגבי העובדה שבחקירתו הראשונה טען שהדוקר היה רעול פנים, ענה כי מה שמסר בחקירתו השנייה, זו הגירסה הנכונה, והוא מוסיף כי אותו אדם לא היה רעול פנים ולא היה לו כובע על הראש. אז מוסיף המתלונן ומגלה נדבח נוסף , כי הוא מכיר את הבחור התוקף מזה כשנתיים, ובהמשך מציין כי איננו מעונין למסור את הפרטים של הדוקר מחשש שיפגע בעתיד. גם כשנשאל אם הוא מוכן למסדר זיהוי, ציין כי הוא חושש מהדוקר. אז גם הסביר מדוע אמר באימרתו הראשונה כי הדוקר היה רעול פנים, לדבריו, אמר זאת מחשש מפני הדוקר. בהמשך, מוסיף ומגלה המתלונן פרטים נוספים, כשהוא מציין שכינויו של הדוקר הוא "פפירו" הגם שאין הוא מוכן למסור את שמו של הדוקר. אולם, בהמשך החקירה, לאחר ניסיון נוסף של השוטר, מתרצה המתלונן, ולאחר שמראים לו את התמונה (ת/7), הוא מוסר כי זהו האדם אשר דקר אותו ואף מוסיף מיוזמתו כי לדעתו הוא לא התכוון לדקור אותו, וכי עשה זאת מאחר והיה מסטול.