הכרעת דין בתיק פ 6903/06

1.         כתב האישום מייחס לנאשמת עבירה של חבלה חמורה על פי סעיף 333 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן "חוק העונשין"), ואלה עובדותיו:

ביום 26.6.03, בדירה בה עבדו הנאשמת והמתלוננת, בעטה הנאשמת ברגלה של המתלוננת והכתה אותה. גם לאחר שהמתלוננת שכבה על הרצפה הוסיפה הנאשמת לבעוט ולסטור למתלוננת.

כתוצאה ממכות הנאשמת נחבלה המתלוננת בפניה וכן נגרם לה שבר פתוח בקרסול שמאל.

2.         הנאשמת כופרת. לטענתה, פרצה תגרה בינה לבין המתלוננת, במהלך אותה תגרה היא נדרשה להגן על עצמה ועל כן אינה נושאת באחריות לנזק שנגרם למתלוננת.

3.         סעיף 333 לחוק העונשין קובע כי-

"החובל בחברו חבלה חמורה שלא כדין, דינו - מאסר שבע שנים".

היסוד העובדתי בסעיף זה מתבסס על הקשר הסיבתי בין החבלה ובין פעולות הנאשמת. היסוד הנפשי הנדרש לו  הינו ה"פזיזות" כלפי התוצאה, הכוללת אף אדישות או קלות דעת. (סעיף 20 לחוק העונשין, י' קדמי, על הדין בפלילים - חוק העונשין, התשס"ו-2006, חלק ג' בעמ' 1297).

4.    על הקשר הסיבתי בין החבלות לפעולות הנאשמת ניתן ללמוד משתי הגרסאות, של המתלוננת ושל הנאשמת.

עת/1, המתלוננת, עבדה כפקידה בבית בושת בו הועסקה הנאשמת בזנות, ובאותו יום התעמתה עם המתלוננת פעמיים. העימות הראשון התרחש לאחר שהנאשמת כפתה עצמה על לקוח פוטנציאלי, הלקוח עזב והיא אמרה למתלוננת כי הדבר אינו מקובל.

העימות השני הוא נשוא כתב האישום. לקוח נוסף עזב את המקום מבלי ש"קיבל שירות" בשל דרך התנהלותה של הנאשמת.

היא ניגשה אל הנאשמת, טפחה לה על הכתף ובעקבות אותה טפיחה הסתובבה הנאשמת ותקפה אותה: "היא בעטה בי ברגל, איזה פעמיים או שלוש, הרגשתי כאב מאוד חזק, והרגשתי שאני לא יכולה לעמוד על הרגל, היא המשיכה להכות אותי, היא לבשה גופיה ירוקה כזו, אז אני החזקתי אותה וניסיתי להיאחז במשהו, ונפלתי כלפי מטה, אני ניסיתי להגן על הפנים שלי לפחות, ובשלב זה היא תפסה לי את הפנים עם הציפורן, תפסה לי את העין, דבר אחד טוב שהיא לא עקרה לי את העין, יש לי שריטה על הלחמית על העין עד היום. אמרתי לה שאני חושבת ששברתי את הרגל מאחר והכאב היה נורא חזק, היא מיד נכנסה לחדר שלה... ניסיתי לגרור את עצמי ממפתן הדלת ... הרגל כאבה לי ... לא ידעתי שהיא שבורה, כאשר זזתי הרגשתי שהרגל נתלשת לי... היה עוד קטע של אלימות שכאשר שכבתי על הריצפה היא בעטה בי גם בפנים." (פרוטוקול עמ' 7 ש' 15 עד עמ' 8 ש' 5, ש' 18-20).

התוצאה של התקיפה - חבלה בפנים ושבר בקרסול שמאל אשר חייב ניתוח בהרדמה כללית וקיבוע השבר באמצעות בורג. 

5.    עמדת הנאשמת היא  כי המתלוננת היא זו שתקפה אותה ראשונה, היא הכתה אותה חזרה ופעלה על מנת להגן על עצמה.

נמצא כי לנאשמת מספר גרסאות לכל שלב משלבי התקיפה המיוחסת לה, אך בנושא אחד עמדתה חד משמעית: היא אינה אשמה בנזק שנגרם לרגלה של המתלוננת.

א.          בהודעתה הראשונה מוסרת הנאשמת גרסה בלתי מתקבלת על הדעת בעליל.

המתלוננת דחפה אותה, נתנה לה שתי סטירות, היא ניסתה להדוף את המתלוננת אך זו שרטה אותה בכל הגוף "... הדפתי אותה עם שתי ידי ותפסתי את שיער ראשה...פתאם היא התקפלה על הרצפה והחלה לצעוק, היא שברה לי את הרגל..." (ת/4  עמ' 1 ש' 12-16).   

על פי גרסה זו אין כל קשר בין מעשיה של הנאשמת לבין "ההתקפלות" של המתלוננת ושבירת הרגל.

היא המשיכה לחדרה, נכנסה לחדר, אספה מיטלטליה, יצאה מהחדר ובדרכה החוצה, בעוד המתלוננת שוכבת על הרצפה: "... ואני נתתי לה סטירה על מה שהיא עשתה". (ת/4עמ' 1 ש' 22).

היא נמנעה מהגשת תלונה הן בשל לחצו של בעל המקום והן משום שלא היו בידיה פרטים בדבר זהותה של המתלוננת.