עובדות האירוע העומד במרכזו של כתב האישום, נושא הכרעת דין זו, אינן מורכבות ואינן צריכות דיון מסובך. הנאשם הובא בפלילים יחד עם יורי לברנוב (להלן:"לברנוב") בגין מעורבותו באירוע שהתרחש, אליבא דכתב האישום, בשעות הצהרים של יום 10.7.03, ברחוב יפת בתל אביב- יפו. ככתבו, תקפו הנאשם ולברנוב את רוברט קרסובסקי (להלן: "המתלונן") בכך, שבעטו בו והכו אותו. כתוצאה מהתקיפה נחבל המתלונן בראשו, דימם ממצחו והובהל לבית החולים.
באותן נסיבות, על פי הנטען, סירב הנאשם להילוות לשוטרים, ובהמשך, התנגד למעצר חוקי בכך שהשתולל והתנגד להיכנס לניידת, ובכך הפריע לשוטרים במילוי תפקידם.
הנאשם הועמד לדין בעבירות הנגזרות ממעשים אלה - תקיפה חבלנית בצוותא, והפרעה לשוטר, לפי סעיפים 380+382(א) ו- 275 לחוק העונשין התשל"ז- 1977, בהתאמה, והתנגדות למעצר חוקי, עבירה לפי סעיף 47(א) לפקודת סדר הדין הפלילי [מעצר וחיפוש] (נוסח חדש), התשכ"ט- 1969.
בעניינו של לברנוב, שותפו של הנאשם דנן לדבר העבירה, נסתיימו ההליכים בהרשעתו בדין על יסוד הודאתו, ודינו נגזר. עתה, נותר בידי לבחון את מידת אחריותו הפלילית של הנאשם לעבירות המיוחסות לו בפרשה זו.
הנאשם כפר במיוחס לו לעניין התקיפה, אך הודה בהתנגדותו להילוות לשוטרים. לגרסתו, נכח במקום האירוע בעת ההתרחשות, אך לא נטל כל חלק בעימות האלים שהתפתח בין לברנוב ובין המתלונן. ליבת המחלוקת התמקדה סביב זהות התוקף, ההיה זה איגור-הנאשם, כגרסת התביעה, או איגור אחר, כפי טענת ההגנה. סוגיה זו תידון בפרקי ניתוח העדויות.
פרשת התביעה ובמרכזה עד שזכרונו נפגע.
גרסת התביעה נסמכה, כדבר המובן מאליו, על הדברים שמסר המתלונן בהודעתו במשטרה (ת/2), בהם הפליל את הנאשם מפורשות בתקיפתו. לטענת ב"כ התביעה, פני הדברים, כתיאורם בהודעתו, הינם ברורים וחד משמעיים, ולא הותירו כל ספק ביחס למעורבותו של הנאשם בתקיפתו בצוותא חדא עם לברנוב. וביתר פירוט.
בהודעתו, שנגבתה בגגון לדרי רחוב, ותורגמה מרוסית על ידי מנהלת המקום, סיפר כי ביום האירוע, בשובו מלשכת הרווחה, פגש ברחוב יפת במכרו, יורה, מלווה בחבריו, ביניהם הנאשם. "
פתאום", סיפר, "
יורה וחברים שלו התחילו להרביץ לי באמצע שיחה שלי איתם... אני לא זוכר על מה דיברנו, אני איבדתי את ההכרה, אני לא יודע מי הזמין אמבולנס, ואני התעוררתי בבית החולים" (עמ' 1 להודעתו, שורות 9-12). מדבריו מתגבשת תמונה, ולפיה הותקף קשות בכל חלקי גופו, ומעוצמת המכות איבד את הכרתו- "
נתנו לי בעיטות בכל הגוף... אני קיבלתי מכות בראש ולכן איבדתי את ההכרה" (שורות 16-17). בהמשך, הסביר כי תקיפתו נבעה, ככל הנראה, מכך שהנאשמים חמדו את כספו. לגרסתו, בעת הרלבנטית היו התוקפים שרויים בגילופין, לאחר ששתו לשוכרה "
הם שתו וודקה והם שיכורים אז הם תקפו אותי ככה סתם" (שורות 25-26). כתוצאה מן התקיפה נגרם לו שבר בגולגולת. חרף אלמנט ההפתעה שליווה את התקיפה, ידע המתלונן לבדל את תוקפיו מבין הנוכחים במקום - "
מי שתקף אותי זה יורה לברנוב ועוד אחד שקוראים לו איגור, שגם הוא תקף אותי ביחד עם יורה... הוא משהו כמו 35 שנה... אני יודע שהוא מקזחסטן" (עמ' 2 להודעה, שורות 16-23). הנאשם ידע להבחין בין אותו איגור, הוא הנאשם, ובין אדם נוסף העונה לאותו שם, אשר נכח במקום והותקף אף הוא.
למרות קשיי ההתנסחות הניכרים מהודעתו, ניתן לברור מדבריו אמירה ברורה ונוקבת באשר לזהות תוקפיו ומידת הפגיעה בו. המתלונן שב וחזר באופן עקבי ומשכנע, על אופן התרחשות הדברים, התנהגות כל אחד מהנוכחים במקום, ותיאור מצבם הפיסי, תחת השפעת אלכוהול.
דא עקא, שבעמדו על דוכן העדים מסר המתלונן גרסה חסרה, ובגרסתו הקודמת נפערו חורים המשמיטים מידע חיוני לצורך הרשעתו של הנאשם שבדנן. המתלונן הצליח לשחזר אך את תקיפתו מידי לברנוב, ואת נוכחותם של שניים נוספים במקום. הוא לא חזר על דבריו מהודעתו בדבר היכרותו את הנאשם, אותו זיהה בעבר כ"איגור", ואף לא על פרטי גילו ומוצאו, כפי שנמסרו בהודעתו. המתלונן הסביר את גרסתו החסרה בקיומה של בעיית זיכרון הנובעת מהפגיעה החמורה בו בעקבות התקיפה שהצריכה ניתוח במוחו. בה בעת, לא הכחיש את מתן האימרה המפלילה. גם בחקירתו הנגדית על ידי התובעת שב וציין, כי אם מסר בעבר פרטים לחוקריו, סביר כי אמת הם, אפילו אם אין הוא זוכרם כרגע.
משנתקל המתלונן בקושי מהותי בשחזור פרטי האירוע, כתוארם בכתב האישום, ביקשה התביעה מכוח הוראת סעיף 10א(א) לפקודת הראיות(נוסח חדש), תשל"א-1971 - לאמץ את גרסתו בהודעתו ולהעדיפה על פני עדותו בבית המשפט ולסמוך ממצאיו על יסודותיה, בגורסה כי היא נתמכת בראיות חיזוק המצויות בחומר הראיות אשר הובא בפני בית המשפט.
השאלה העומדת, איפוא, על המדוכה הינה, היש להעדיף את גרסת המתלונן בהודעתו במשטרה על פני גרסתו בבית המשפט?
הדילמה הראייתית הניצבת בפני בית המשפט מופנית לשני ערוצים מקבילים. הראשון, עניינו בשאלה האם יש לבכר אמרת המתלונן במשטרה, בה סיבך את הנאשם בתקיפתו, על פני עדותו בבית המשפט המנסה להרחיקו ממנה. השני, היה ובית המשפט ישתכנע להעדיף את הגרסה שבהודעה, יידרש לקבוע האם מצוי בחומר הראיות "דבר לחיזוק", כנדרש על פי דין.
ואומר עתה ומיד. לעניין הבחירה בין שתי הגרסאות השונות של המתלונן, ראוי, לדידי, לבכר את אמרתו בהודעתו על פני זו שניתנה בבית המשפט, לא כל שכן, כשבעדותו הצהרה כי גרסתו המוקדמת למשטרה, אמת היא. בחינת הגרסה שמסר בהזדמנות הראשונה שהתאפשרה מעלה הודעה הגיונית, מציאותית ומהימנה. ניכר, כי המתלונן הצליח לאבחן את תוקפיו ולבור אותם מבין הבריות ששהו בזירת האירוע ואף לזהותם בפרטים אישיים. ובעיקר אציין אבחנתו המבדלת בין שניים שונים, אך נושאים אותו שם פרטי- איגור. שניהם אומנם נכחו במקום בעת התקיפה אך ההבדל ביניהם בהיבט של מעשה העבירה, ניכר ומהותי, בבחינת דבר והיפוכו: בעוד האחד, הוא הנאשם, תוקפן, השני, המכונה גם "וירטלוט", נפל קורבן בדומה למתלונן לאלימותם של הנאשמים. לא היה איגור שלישי. ואין מדובר באבחנה בעלמא שצויינה בהיסח הדעת ובדרך אגב. אלא באבחנה ברורה ומפורשת, כמתבקש מממספר הפעמים בהודעתו, בהן חזר המתלונן והדגיש כי אותו איגור "וירטלוט" ספג את מכותיהם של הנאשמים וחווה כמותו את נחת זרועם, וכלל לא היה בין תוקפיו, כדבריו: "
איגור קיבל גם מכות מהשלושה האחרים וגם נחבל בראש, איגור ישב לידי על הספסל ולא תקף אותי" (עמ' 1 להודעה, שורות 18-19), ובמקום אחר - "
היה עוד בחור בשם איגור, קוראים לו וירטלוט, שהוא גם קיבל מכות... הבחור שקוראים לו איגור שלא תקף אותי זה איגור וירטלוט, אבל אני זוכר שהיה עוד איגור שאת שם המשפחה אני לא יודע, הוא גם תקף אותי ביחד עם יורה" (עמ' 2 להודעה, שורות 20-22). הווה אומר, לא הרי איגור התוקף שאינו מוכר למתלונן לאיגור האחר- הוא איגור וירטלוט שהמתלונן נקב בכינויו המפורש. בדיעבד, הסתבר כי האחרון אכן מוכר למתלונן, שכן בעדותו בבית המשפט הדגיש: "
היו עוד שניים שאני לא מכיר ועוד איגור שכינויו וירטלוט, איגור זה חבר שלי שאני מכיר מקודם והוא לא היה איתם" (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 4-5). משמע, נעשתה הבדלה ברורה בין איגור הנאשם התוקף ובין איגור הנתקף, ואין כל מקור לבלבול ביניהם. המתלונן דייק בזיהוי הנאשם, הן בהודעתו והן בעדותו.
הסנגורית השיגה על אמינות הזיהוי וטענה כי לא ניתן לסמוך עליו כבסיס להרשעה. אין דעתי כדעתה. כפי שקבעתי, מדובר בזיהוי ברמת וודאות שלא הצריכה מסדר זיהוי חי, כטענת הסנגורית, הרואה באי עריכתו מחדל חקירתי, ולא היא. ברם, אפילו היה מתעורר ספק ספיקא לגבי זהות התוקף, הרי הוא נרפא לחלוטין נוכח הודאתו המפורשת של הנאשם בהודעתו (ת/1) בתקיפת המתלונן. עניין זה ילובן בהמשך.
גרסת המתלונן לעניין החבלות שהותרו בו אינה צריכה פירוט רב, שכן ניתן ללמוד על נקלה את מצבו הגופני החמור מעיון קצר בדו"חות הרפואיים. בית המשפט סומך ידיו על המסמכים הרפואיים אשר הוגשו, המאמתים את דברי המתלונן לעניין הניתוח שעבר בראשו, ועל כן תתקבל הצהרתו לעניין קשיי הזיכרון מהם הוא סובל, אשר היה בהם כדי לפגוע במסירת עדות מלאה ומדויקת ביום עדותו בבית המשפט, אשר תדמה לזו אשר ניתנה מפיו בעבר.
אשר לסוגיית ה"דבר מה לחיזוק", הרי שבראיות התביעה, לבדן ובמצטבר, יש יותר מכדי לענות על דרישת הסעיף. אפרט להלן.
לעניין תקיפת המתלונן, מצא בית המשפט תימוכין לגרסת המתלונן בהודעתו בשלושה אלו:
ראשית, מחוות הדעת הרפואית (
ת/3) עולה כי בעקבות אירוע התקיפה, הנאשם נחבל קשות ברוב חלקי גופו ובפניו, נתגלו סימני שבר בעצם האף, פצע בשורש האף וחבלות מרובות בראשו. מדו"ח סיכום המחלה אף עולה כי המתלונן נאלץ לעבור ניתוח במוחו, סבל מסחרחורות והיה מרותק לכסא גלגלים.
שנית, עדת התביעה 1, לודמילה גטמנקו, אשר תרגמה את הודעת הנאשם מרוסית לעברית בתחנת המשטרה, העידה לגבי מצבו הפיסי של הנאשם בעת מעצרו: "
אני לא בטוחה שזה הוא אבל אם אני זוכרת נכון, אם זה הבן אדם, זה היה בן אדם הכי שתוי שראיתי בחיים שלי, החוקרת אמרה בסוף החקירה שצריך להכניס אותו לתא לכמה שעות על מנת שיתפכח, הכול בהנחה אם זה אותו אדם... אי אפשר היה לתקשר עם הבן אדם" (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 15-19).