כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין עבירות של תקיפת עובד ציבור לפי סעיף 381(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977; תקיפה הגורמת חבלה ממשית לפי סעיף 380 לחוק העונשין תשל"ז-1977; איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין תשל"ז-1977; והפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין תשל"ז-1977.
עובדות המקרה, כפי שפורטו בכתב האישום, הינן כדלהלן:
בתאריך 4.4.02, סמוך לשעה 18:00, ברח' הרצל בחיפה ליד בית מס' 49, על רקע עבירת חניה על המדרכה ברכב אותו נהג הנאשם, תקף הנאשם שלא כדין את הפקח העירוני רפאת עודה, שהינו עובד ציבור בעת מילוי תפקידו ואיים עליו בפגיעה שלא כדין בגופו, בכך שאמר לו שידרוס אותו, בכוונה להפחידו, התקדם לעברו כשהוא נוהג ברכב ופגע בו במכוון, קלות, עם הרכב ברגל.
בהמשך, תקפו שלא כדין בכך שהיכה אותו מכות אגרוף בפניו וגרם לו חבלות של ממש, היינו דימום מהאף, נפיחות, המטומה בראש וכאבים.
משהגיעו למקום שוטרים ועיכבו אותו, הכשילם הנאשם כשסירב להילוות אליהם כדרישתם ממנו ולאחר שנעצר אף התנגד לכבילתו למימוש המעצר.
עד התביעה העקרי בתיק זה, מר רפאת עודה, העיד בבית המשפט ביום 27.12.04 ולהלן תמצית גרסתו:
ביום המקרה, בהיותו בתפקיד פקח עיריה, הבחין ברכב העומד על המדרכה ברח' הצל בחיפה. הוא ניגש לבעל הרכב - הוא הנאשם - וביקש "לפנות את הרכב". תגובתו של הנאשם היתה "תחכה" והוא השיב שהרכב מפריע לכן יש להזיזו.
לדבריו, הציג הנאשם בפניו תעודת עיתונאי, אך הוא השיב
"זה לא מראה לי שום דבר, אני לא מרשה לך לחנות את המדרכה".
העד ציין כי הנאשם צילם אותו, החל לקלל ולנסוע ו:
"הוא חזר רוורס והחל לאיים, אמר אני אצלם אתך ואיומים. הוא היה בנסיעה, הייתי על המדרכה, משהו שהיה בולט פגע לי בראש. ביקשתי ממנו לעצור, עצר כמה מטרים, אז אמרתי לו אני מזמין ניידת משטרה למקום...
עמדתי בחזית הרכב ואמרתי לו תחכה עד שתגיע ניידת המשטרה. הוא סירב ואיים אמר אני אדרוס אותך. הוא התחיל להתקדם מולי ופגע לי בשתי הרגליים והרגשתי שקיבלתי מכה. ברחתי לצד. הוא ירד מהרכב, הנאשם ירד מהרכב, אמרתי לו תחכה, אני מזמין ניידת משטרה למקום. הוא ישר חזר לרכב לנסוע, ניגשתי אליו ואמרתי לו תעצור. תפסתי לו את החולצה למנוע ממנו הוא התחיל להתפרע. עזבתי והוא נתן לי מכות. אז התחילו להפריד ביננו אחרי שתפסו אותי, הוא נתן לי מכת אגרוף ונזל לי דם מהאף. תפסו אותי, הגנתי על עצמי. זה היה אנשים שהגיעו למקום, הוא נתן לי מכות ואני מגן על עצמי, אסור לי בתור עובד ציבור בשום פנים ואופן לתת מכות. אני מנעתי ממנו. אני התגוננתי ודחפתי אותו אחורה ותפסו אותי. היו מכות, היו חבר'ה ותפסו אותי, הוא נתן לי אגרוף אחרון באף וזה עשה לי סחרחורת ונזל לי דם מהאף. אמרתי לו אתה לא נוסע עד שמגיעה ניידת והוא נשאר. הגיע אמבולנס. פינו אותי לבי"ח רוטשילד...
"
המתלונן נחקר ארוכות על ידי הסניגור המלומד ונשאל בין היתר האם נשאר לעמוד אחרי המכה שקיבל מהחפץ שבלט מתוך חלון המכונית.
העד השיב
"אני זזתי אחורה מהמכה". מהשקשה הסניגור ושאל האם נפל מהמכה, השיב:
"אני לא זוכר. עברו שנתיים וחצי".
בשלב זה הופנה העד לדברים שרשם בדו"ח שמסר לממוניו - בהם לא סיפר שנפל - ולאמור בהודעתו במשטרה שאף שם לא ציין את עובדת "נפילתו". העד השיב
"לא זוכר".
מאחר והעד טען בחקירתו הראשית כי תפס
"את החולצה (של הנאשם)
למנוע ממנו..." (עמ' 23 לפרטוקול), נשאל הוא אם תפיסת החולצה נעשתה כאשר הנאשם יושב במכוניתו.
תשובתו היתה
"לא נכון. הוא בא אלי באיומים, הייתי ליד הרכב, אמרתי לו אדון אל תסע... הוא התחיל להתפרע. אני לא הספקתי לעשות שום דבר".
כאן הופנה העד לדבריו בעת חקירתו במשטרה לפיהם:
"הוא חזר ורצה לנסוע. אני תפסתי אותו בחולצה שלא יסע" (עמ' 25 לפרוטוקול). הסברו של העד היה כי הוא
"ניגש אליו לחולצה". ומשנשאל שוב באם תפס אותו בחולצתו, השיב
"לא תפסתי אותו ברכב".
אף בעמ' 27 לפרוטוקול מתייחס המתלונן לענין החולצה באמרו
"ניגשתי למנוע ממנו דרך החולצה ולא ספקתי אפילו לתפוס אותו. אני תפסתי את החולצה והוא התחיל להתפרע ונתן לי מכות".
העד אישר כי הפעולה הכוחנית הראשונה שלו היתה בכך שתפס את חולצתו של הנאשם.