הכרעת דין בתיק פ 1963/05

בפתח הכרעת הדין הנני מודיעה כי החלטתי לזכות את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, וזאת מחמת הספק. אלה נימוקיי.

פרטי האשמה

בתחילה הועמד הנאשם לדין בכתב אישום המחזיק שני אישומים. עובדות האישום הראשון מתארות את מעורבותו במספר אירועים אלימים כלפי איזבלה אלייב ,אשתו אותה עת (להלן: "המתלוננת").

כעולה מהן, נטען על ידי התביעה, כי בתאריך 14.6.03, ברחוב נתן 57 בת"א (להלן: "הדירה"), תקף הנאשם את המתלוננת, בכך שהכה בראשה בחוזקה, סטר לה על פניה וצעק עליה שתעזוב את הדירה. כשבקשה לעזוב את הדירה, הורה לה הנאשם לעזוב בלי שתיקח את מפתחותיה ואת מכשיר הפלאפון שלה.

בשעות הבוקר של אותו היום, כשהתעוררה משנתה, חזר הנאשם, לגרסת התביעה, ותקף אותה באופן הבא: תוך כדי אמירת המשפט: "בואי אני אתאגרף" חבט באגרופיו בידיה, בכתפה, בבטנה, וברגליה, והמשיך לתוקפה למרות שהפצירה בו כי יחדל להכותה.

במועד ובמקום שאינם ידועים במדויק למאשימה, בעת שהמתלוננת הייתה בחודשי הריונה, שוב, על פי הנטען, תקף אותה הנאשם בכך שסטר לראשה.

באותן נסיבות המתוארות לעיל, נטען, איים הנאשם על המתלוננת באומרו לה, כי ייקח אותה ויאשפז אותה בבית חולים לחולי נפש, זאת במטרה להפחידה ולהקניטה.

כשנה וחצי עובר ליום ה-15.6.03 במקום ובשעה שאינם ידועים במדויק למאשימה, תקף הנאשם, לגרסת התביעה, את המתלוננת בכך שחבט בה באמצעות צינור של שואב אבק.

בהתאם הואשם הנאשם בעבירות הנגזרות מהן של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "החוק")  ותקיפת בן זוג, לפי סעיף 379+382(ב) לחוק.  

מעובדות האישום השני עולה, כי ביום 16.6.03 במסגרת תיק תמ"ש 26330/03 בבית המשפט למשפחה במחוז ת"א, אסר כב' השופט גרניט על הנאשם להטריד את המתלוננת בכל דרך שהיא, לרבות באמצעות הטלפון (להלן: "ההוראה החוקית" או "הצו השיפוטי").

תוקפה של הצו הוארך ביום 23.6.03 על ידי בית המשפט לענייני משפחה עד ליום 16.8.03.

על פי הנטען, ביום 18.6.03 בין השעות 11:00 ועד 15:00, התקשר הנאשם לטלפון בבית המתלוננת בכל הטרידה. הנאשם המשיך להתקשר לביתה הגם שהמתלוננת ביקשה ממנו כי יחדל. לפיכך, הואשם בעבירה של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(ב) לחוק. 

תגובת הנאשם לאישום הראשון הייתה בבחינת כפירה גורפת של האשמה. לטענתו, מדובר באירוע בודד שהתרחש בתאריך 15.6.03, ומהלכו היה שונה בתכלית מהמתואר בכתב האישום. כך גם מעורבותו. לגרסתו, באותו מקרה הבחין במתלוננת מכה את אחיו הצעיר, קטין בן שמונה בלבד, והוא בתגובה, אחז בה והדף אותה כדי להרחיקה מעליו, ובכך הסתכם מעשהו.

כפירתו באישום השני נסמכה על הטענה, ולפיה מחומר הראיות עלה על פניו כי לא היה נוכח כלל בדיון מיום  16.6.03, שבסיומו ניתן הצו השיפוטי, ופרוטוקול הדיון אף לא הומצא לו. משכך, בהעדר מודעות לקיומו של צו בית המשפט לא ניתן לייחס לו הפרת ההוראה החוקית הכלולה בו. מעבר לכך, נטען, כי בתאריך הנטען היה הנאשם עצור.

בטרם החל שלב ההוכחות, ולאור תשובת הנאשם, הודיעה התביעה על חזרתה מהמיוחס לו בסעיף השני. לפיכך, בהתאם לסמכותו של בית המשפט על פי סעיף 94(ב) לחסד"פ (נוסח משולב) תשנ"ב - 1982, זוכה הנאשם מכל העבירות שיוחסו לו באישום זה. נשאר אפוא לדון באישום הנותר.

עובדות הרקע וזיקתן לפרשה נשוא האישום הראשון

בטרם אדון לגופו של המערך הראייתי שהונח בפני בית המשפט, ראוי להקדים ולומר, כי התמונה המצטיירת מהעדויות לא הותירה ספק לגבי אופיו הקשה והעכור של הקשר הזוגי, תולדה של נשואי בוסר שנכפו למעשה עליהם על ידי הוריהם- תוצאה של שידוך שלא נעשה מבחירה. הם נישאו לאחר היכרות קצרה כשהמתלוננת הייתה בת 17 ואילו הנאשם בן 24. מעדות שניהם מצטיירת תמונה זהה המלמדת על מערכת יחסים מאופיינת בחוסר בגרות והעדר בשלות מנטאלית, שהובילו לגילויי עוינות מלווים בהאשמות הדדיות והעדר תקשורת. בעדותו התייחס הנאשם למתלוננת כאל ילדה קטנה ואילו היא האשימה אותו באותו אופן, בגורסה כי התייחס אליה בצורה פרימיטיבית, הגביל את חירותה ושלט בכספיה. כל אלה הטביעו את חותמם ושימשו, ככל הנראה, מניע ותמריץ להגשת התלונה.

ולגופה של האשמה.

בסופו של יום, השאלה העומדת על המדוכה היא, האם עמדה התביעה בנטל ההוכחה המוטל עליה, קרי, ברמת ההוכחה הדרושה במשפט הפלילי, להוכיח את העובדות העומדות ביסוד האשמה. רוצה לומר, בחינת התשתית הראייתית שהונחה לפתחו של בית המשפט, כפי שיבואר להלן, הביאתני לכלל מסקנה שלא עלה בידה לעבור משוכה זו.

וראשית ליריעת המחלוקת העובדתית